שאילה בבעלים

  • הרב משה טרגין

שאילה בבעלים

המשנה במסכת בבא מציעא (צד ע"א) דנה בדין שאילה בבעלים: אדם השואל פרה ובאותו זמן שוכר את בעליה לעבוד עבורו, אינו אחראי לנזקים שיקרו לה. דין זה חל גם על שוכר ועל שומר שכר.

בגמרא (צה ע"א) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם דין בעליו עמו פוטר מתשלומים גם במקרה שהשואל פשע. הגמרא מציעה בסיס לשוני למחלוקת זו. דין בעליו עמו מופיע רק בפרשיית השומרים השלישית שבפרשת משפטים (פרשיית השואל - שמות כ"ב, יג-יד), הנמצאת שתי פרשיות לאחר פרשיית שומר חינם (שם, ו-ח), המטפלת בדיני פשיעה (שהיא המחייב היחיד של שומר זה). ניתוק טקסטואלי זה בין דיני שומר חינם (שבהם יש לפשיעה תפקיד מרכזי) לבין דין בעליו עמו עשוי ללמד שאין קשר בין שני הדינים ושדין בעליו עמו אינו חל במקרה של פשיעה. מעניין שהראשונים אינם עוסקים במחלוקת זו, ונראה שלא ראו בה מחלוקת מהותית. עם זאת, אפשר בהחלט שבהגבלת דין בעליו עמו לתחומים מסוימים רומזת הגמרא על אופיו. ואכן, אחרונים רבים לומדים מסוגיה זו רבות על דין בעליו עמו ועל מעמדה של פשיעה.

במבט ראשון נראית הדעה שדין בעליו עמו חל בכל המקרים, כולל בפשיעה, מובנת יותר: מדוע נחלק לעניין זה בין דרגות שמירה שונות ובין רמות מחויבות שונות של השומר לפצות את הבעלים? נקיטת עמדה זו מעמידה בפנינו את הצורך להסביר את העמדה המנוגדת: מה הסברה לחייב את השומר לשלם אם פשע כשהבעלים נכח במקום?

נראה שההסבר הפשוט ביותר לדעה זו הוא שחיוב פשיעה שונה מהותית משאר חיובי שומרים. כששומר משלם על גנבת החפץ או על אבדתו, ברור שחיובו נובע מעצם היותו שומר - מכך שקיבל עליו מעמד של שומר, על כל האחריות המשתמעת ממנו. דין בעליו עמו גורס כי אם הבעלים נמצא ליד השומר, פטור הלה מכל החיובים הנובעים ממעמדו כשומר. פשיעה, לעומת זאת, היא אופן אחר של חיוב. שומר שמקבל עליו לשמור ואחר כך מפקיר את החפץ ומאפשר לנזק להתרחש יכול להיחשב כסוג של מזיק: ברור כי אם השומר מאפשר לבהמה להיכנס לרחוב מלא אנשים ניתן לראות בו גורם ישיר לנזק, כמי שהזיק לבהמה בעצמו. גם אם אדם כזה פטור מלשלם מדיני שומרים בגלל בעליו עמו, נוכל לחייב אותו על הנזק, שכן פשיעתו נחשבת כסוג מסוים של היזק, שבו הוא מחויב ללא קשר לדיני שומרים.

סברה זו מיוחסת בדרך כלל לרמב"ם (על אף שהיא מופיעה כבר במקורות מוקדמים יותר, ראה, למשל, ר"י מיגש למסכת שבועות), המציג אותה בהלכות שכירות (פ"ב ה"ג) תוך כדי דיון בדיני אדם שקיבל עליו שמירת קרקע, שטרות או הקדש. על אף שחפצים אלו אינם כלולים בדיני שומרים (עיין בבא מציעא נו), סבור הרמב"ם כי בפשיעה גמורה מתחייבים עליהם, מפני שהפושע ברמה כזו מוגדר כמזיק, וכשם שברור כי אדם המזיק לקרקע חייב, כך גם ברור כי מי ששמר על קרקע וחשף אותה לנזק בשמירה לקויה מתחייב לשלם עבורה מדין מזיק על אף שאין הוא מוגדר כשומר. האם נוכל להשתמש בעיקרון זה גם ביחס לסוגייתנו? נוכחות הבעלים אמנם מבטלת את כל חיובי התשלום הנובעים ממעמד השומר, אך שומר שפשע משלם מכוח היותו מזיק, ונוכחות הבעלים אינה מבטלת את חיובו בתור שכזה!!

עמדה זו נראית הגיונית למדיי. מהי אפוא סברת הדעה השנייה: אם אכן פושע נחשב מזיק, מדוע ייפטר בנוכחות הבעלים? כיוון אפשרי אחד הוא דחייה מוחלטת של ראיית פושע כמזיק: הדעה הנגדית בסוגייתנו (הסבורה כי גם פושע פטור מדין בעליו עמו) עשויה לסבור כי אין להתייחס לפושע כאל מזיק (משום שהוא לא לקח חלק פעיל בנזק) ושכל חיוביו נובעים רק מהיות ושומר, דבר שאיננו מתקיים בנוכחות הבעלים. במילים אחרות: דעה זו חולקת על הנחת היסוד של הרמב"ם.

הסבר זה איננו מספק, ולו בגלל עובדה אחת: הרמב"ם עצמו פוסק כי שומר שפשע פטור בבעליו עמו. אם אמנם פושע הוא מזיק, המתחייב ללא קשר למעמדו כשומר, מדוע הוא פטור מלשלם כשבעליו עמו?

שאלה זו מתורצת על ידי הש"ך (חושן משפט סימן ס"ו ס"ק קכו), הסבור כי פטור בעליו עמו אינו משחרר את השומר רק מחיובי שומרים כי אם מפקיע ממנו בכלל את מעמדו כשומר!! ראיה לשיטתו מביא הש"ך ממקרה אחר שבו אדם אינו נחשב שומר מבחינה הלכתית על אף שהסכים לקבל עליו שמירה: הגמרא (בבא קמא צג ע"א) אומרת כי לגבאי צדקה אין מעמד של שומר משום שהכספים ניתנו לו על ידי הציבור על מנת שיחלק אותם לעניים ולא על מנת שישמור עליהם. באופן דומה, אדם ששומר על חפץ בנוכחות הבעלים אינו מוגדר כשומר כלל, ומכיוון שאין הוא מחויב לשמור על החפץ אין מקום לדונו כמזיק, שהרי רק פשיעה המהווה הפרת התחייבות לשמור על החפץ נחשבת כסוג של היזק (סברה זו, שנוכחות הבעלים בקרבת השומר מסירה ממנו את מעמד השומר, עולה גם בחידושי רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק).

הדים לתפישה זו ניתן למצוא גם בנושאים אחרים, ונוכל לאמת את סברת הש"ך אם נוכיח כי שומר ששמר על החפץ בנוכחות הבעלים אינו נחשב שומר מבחינה הלכתית. הירושלמי (שבועות פ"ח ה"א) מביא דעה כי שומר שבעליו עמו פטור אף משבועת השומרים, כלומר: לא זו בלבד שהוא פטור מתשלומי הנזק, הוא פטור מכל חיובי השומרים. בדומה לכך מעלים תוספות במסכת בבא קמא (נז ע"ב) את האפשרות ששומר שגונב את החפץ בבעלים ומספר להם בטענת שווא כי החפץ נגנב יתחייב בתשלומים כגנב רגיל, ולא כדין המיוחד של שומר ה"טוען טענת גנב", וגם מכאן נראה שבנוכחות הבעלים השומר אינו מחזיק במעמדו ההלכתי כשומר.

סיכום:

עד כה הצענו מודל שיסייע לנו להבין את המחלוקת בעניין פשיעה בבעלים. הסוברים שהשומר חייב לשלם יאמרו שפושע כמזיק, והגם שנוכחות הבעלים פוטרת אותו מחיוביו כשומר אין היא פוטרת אותו מדיני מזיק. החולקים יכולים להתבסס על אחת משתי הנחות: 1. היות שפשיעת השומר היא פסיבית לחלוטין, אין היא יכולה להפוך אותו למזיק אלא רק להיכלל בחיובי השמירה, שבבעלים השומר פטור מהם כליל. 2. בבעליו עמו אין לשומר כלל מעמד של שומר, ועל כן אין הוא יכול להיחשב כמזיק, שהרי לא הפר שום התחייבות.

הבה נשוב כעת לדעה הראשונה, ששומר שפשע בנוכחות הבעלים חייב לשלם. אם כנים דברי הש"ך ואדם כזה אינו נחשב שומר, מדוע ייחשב מזיק? הרי הוא אינו מחויב בכלל לשמור על החפץ?

גם בעניין זה נוכל להציע כמה הסברים. ההסבר הפשוט ביותר הוא שדעה זו חלוקה על הש"ך וסוברת שדין בעליו עמו אינו מבטל את מעמד השומר. ומכיוון שפושע כמזיק - הוא חייב לשלם. בעל נתיבות המשפט (חושן משפט סימן רצ"א ס"ק לד וסימן ש"א ס"ק א) מאמץ דעה זו, והוא מבסס אותה על סוגיית שליחות יד (בבא מציעא מא ע"ב) - שימוש של השומר בפיקדון שלא כדין, המחייב אותו בתשלומי החפץ ללא תלות בשאלה כיצד ניזוק. הגמרא אומרת כי השומר חייב בתשלומים גם אם שליחות היד התבצעה בבעלים, ולכאורה ניתן להוכיח מכאן כי השומר נחשב כזה גם בנוכחות הבעלים: אם אינו נחשב שומר, מדוע יתחייב בתשלומים? הנתיבות משתמש, אם כן, בגמרא זו כראיה שבעליו עמו פוטר מחיובי תשלום אך אינו מסיר את מעמד השומר. ומכיוון שפשיעה כלולה בחיובי מזיק, מתחייב השומר לשלם במקרה כזה. ניתן להביא לשיטת הנתיבות גם ראיה לשונית מתיאור פטור בעליו עמו בתורה: "אם בעליו עמו - לא ישלם, אם שכיר הוא - בא בשכרו" (שמות כ"ב, יד). מן הפסוק מתקבל הרושם שנוכחות הבעלים אינה מסירה מן הנפקד את מעמד השומר אלא רק פוטרת אותו מתשלומים. מכל מקום, ההוכחה שמביא הנתיבות מסוגיית שליחות יד אינה כה משכנעת, וניתן לדחותה בכמה דרכים, אולם דיון זה קשור בדין שליחות יד והוא חורג מגבולותיו של שיעור זה.

לחלופין ניתן לומר שהדעה המחייבת את השומר בתשלומי פשיעה מקבלת את החילוק של הש"ך, אך סוברת שאפשר לחייב את הנפקד על פשיעתו גם אם אין הוא נחשב שומר מבחינה הלכתית משום שעדיין יש עליו חיוב לשמור על החפץ, שהרי החפץ נמצא ברשותו בגלל הסכם בינו ובין הבעלים. נוכחות הבעלים אמנם משחררת אותו מחיובי השמירה ההלכתיים, אך הוא עדיין מחויב להשיב את החפץ לבעליו במצב סביר. באיזו מידה נחייב אדם לשמור על החפץ גם בהעדר מעמד הלכתי של שומר? נראה שגם ברמה הנמוכה ביותר של מעמד שומר ניתן לחייב אדם על פשיעה חמורה - מכיוון שיש לו אחריות מסוימת על החפץ, נוכל להגדיר פשיעה שלו כהיזק. בקיצור: סברת הש"ך התבססה על ההנחה שמי שאינו שומר אינו חייב לשלם; אם נאמר כי גם מי שאינו שומר עשוי להיות מחויב ברמה כלשהי של שמירה על החפץ נוכל לחייב אדם כזה על פשיעה חמורה, שכן חשיפת החפץ לסכנות מגדירה את השומר כמזיק.

מקרה המדגים את הסברה שהעלינו, שעשוי להיות חיוב מינימלי לשמור על חפץ גם בלא מעמד הלכתי של שומר, ניתן למצוא בתוספות במסכת בבא מציעא (צו ע"ב). הגמרא אומרת כי מעמד הבעל ביחס לנכסי אשתו (המכונים "נכסי מלוג") שבגינו יש לו רשות להשתמש בהם הוא של לוקח (קונה) ולא של שואל או של שוכר: הוא איננו משתמש בהם כשואל אלא זוכה למעמד של בעלים לזמן מסוים. אלא שתוספות טוענים כי הוא חייב בפשיעה חמורה כשומר חינם, משום שבעתיד הוא יצטרך להחזיר את הנכסים לאישה (אם יתגרשו) או ליורשיה (אם תמות). האם נוכל לראות בתוספות נציגים של הגישה שהעלינו? הבעל לא קיבל עליו חיובי שמירה. הוא בעל הנכסים במלוא מובן המילה. אך בגלל העובדה שביום מן הימים יצטרך להחזירם הוא מחויב ברמה מסוימת של שמירה שתבטיח כי אכן יוכל לעשות זאת. אחריות כזו אינה נובעת בהכרח רק ממעמד שומר. אפשר שהיא נובעת מעצם הימצאות חפץ שאצטרך להחזירו בעתיד - ואף שכרגע הוא שלי - ברשותי. במצב כזה תחייב פשיעה בשמירה והפקרת החפץ לנזקים כהיזק. מצאנו, אם כן, מקור לחיוב תשלומים ולאחריות שמירה גם כשהנפקד אינו מוגדר כשומר מבחינה הלכתית.

סיכום:

עמדנו על יסודות המחלוקת על חיוב פשיעה בבעלים. התקדמנו בניתוח המחלוקת תוך בחינת הנחותיה של עמדה אחת ועימותן עם העמדה הנגדית. לסיכום נוכל לומר כי הדעה המחייבת תופשת פושע כמזיק, ובנוסף היא סוברת כי גם בנוכחות הבעלים נותר חיוב שמירה כלשהו המאפשר לטעון כי השומר אכן פשע: אפשר שהיא חולקת על הש"ך וסוברת כי נוכחות הבעלים אינה מסלקת את מעמד השומר מהנפקד אלא רק מסירה את חיובי התשלומים, ואפשר שהיא מסכימה עם הש"ך אך סבורה שלמרות זאת יש מקום לחייב את הנפקד בחיוב שמירה כלשהו. הדעה הפוטרת את השומר מתשלומים, ייתכן שהיא דוחה את הסברה שפושע כמזיק, וייתכן שהיא מסכימה עמה אך סבורה כי נוכחות הבעלים מסירה מן השומר את מעמדו כשומר, וממילא גם את הגדרת פשיעתו כהיזק.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות הדרך הטובה ביותר להבין מחלוקת היא לאמץ את הדעה הפשוטה ולנסות לעמוד על ההיגיון שמאחרי הדעה הקשה יותר להבנה.

2. לאחר שהצענו הסבר לדעה הקשה יותר ניתן לחזור לדעה הפשוטה ולשאול מדוע היא דוחה הסבר זה.

3. תהליך זה מסייע לנו להגיע למה שמכונה "נקודת המחלוקת".

4. יש לבחון את לשון התורה כשהיא מתארת הלכה מסוימת. פעמים שניתן להסיק ממנה על אופייה של ההלכה.