שבת דף כט – דבר שאינו מתכוון

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה האם מותר לגרור ספסל על גבי קרקע בשבת, או שהדבר אסור משום שגרירת הספסל יוצרת חריץ בקרקע, ויש בכך משום מלאכת חורש. הגמרא קובעת ששאלה זו תלויה בשאלה האם "דבר שאינו מתכוון" מותר. דין זה שנוי במחלוקת: לדעת ר' יהודה גם עשיית פעולה מותרת, שמחמתה עלולה להיעשות מלאכה, אסורה בשבת, ואילו לדעת ר' שמעון (וכן נפסק להלכה) אין בכך איסור. אמנם, גם לדעת רבי שמעון אסור לעשות פעולה שתוביל בהכרח לעשיית מלאכה בשבת, ובלשון הגמרא – "מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות".
ניתן להציע שתי הבנות בדעת רבי שמעון, המתיר דבר שאינו מתכוון:
א. יסוד ההיתר הוא הספק – מכיון שעשיית המלאכה אינה ודאית, האדם אינו צריך לחשוש לכך (יתכן שכך משמע מדברי הראבי"ה (א, קצד), שהסביר שההיתר הוא "להכניס עצמו לספק", אך הוא מתבסס גם על כך שאף אם ייעשה איסור – אין זה איסור ממש, ואכמ"ל).
ב. התוצאה – עשיית המלאכה – אינה אסורה באיסור חמור דיו כדי לאסור את הפעולה שעלולה להוביל אליה. על פי הבנה זו ההיתר מתבסס על כך שהאדם אינו מעוניין בתוצאה האסורה של מעשיו, ולכן חומרת העבירה יורדת. אפשר להסביר זאת בשתי דרכים: או שהתורה לא אסרה מעשה עבירה שאינו נעשה בכוונה (כלומר הפגם הוא בהגדרת המעשה כעבירה), או שמעשה שנעשה בלא כוונה אינו מיוחס לאדם.
בין שתי ההבנות הללו עשוי להיות הבדל בנוגע להסבר הדין של "פסיק רישא". "פסיק רישא" הוא מקרה שבו האדם אינו מעוניין בתוצאה של מעשיו, אך זוהי תוצאה הכרחית, שלא ניתן להימנע ממנה. על פי ההבנה הראשונה ברור מדוע פסיק רישא מונע את ההיתר מחמת דבר שאינו מתכוון – ההיתר מבוסס על כך שהתוצאה אינה ודאית, ובפסיק רישא שיקול זה אינו שייך. לעומת זאת, על פי ההבנה השניה, שיסוד ההיתר הוא חוסר הכוונה של האדם, עלינו לומר שפסיק רישא מגדיר את המעשה כמעשה מכוון – העובדה שמדובר בתוצאה הכרחית של מעשי האדם מונעת ממנו להפריד בין המעשים ולטעון שהמעשה האחד נעשה בכוונה והשני נעשה שלא בכוונה.
הבנות אלו עשויות להשפיע על גדרי איסור פסיק רישא, ונציין כדוגמא את מחלוקת הראשונים בנוגע לפסיק רישא דלא ניחא ליה. בעל ספר הערוך סובר שפסיק רישא אסור רק כאשר האדם מעוניין בתוצאה, אך אם התוצאה היא למורת רוחו – הדבר מותר. לעומת זאת, התוספות סוברים שפסיק רישא אסור גם כאשר התוצאה אינה רצויה כלל. אפשר (אף שאין הכרח בדבר) לתלות מחלוקת זו בשני ההסברים שהצענו: הערוך סבור שפסיק רישא גורם לכך שהמעשה ייחשב מעשה שנעשה בכוונה. אמנם, אם ברור שהאדם אינו מעוניין בתוצאה – לא אכפת לנו שמדובר בפסיק רישא, והמעשה מותר, משום שידוע לנו שהמעשה נעשה שלא בכוונה, וידיעה זו "מתגברת" על כך שמדובר בפסיק רישא. התוספות, לעומת זאת, יכולים לסבור שפסיק רישא מונע לחלוטין את ההיתר של דבר שאינו מתכוון, משום שההיתר מבוסס על הספק שמא המלאכה לא תיעשה, ובפסיק רישא היתר זה אינו שייך.