סוגייתנו דנה בהרחבה בחטאיהם של גיבורי התנ"ך, מתוך מגמה פרשנית עקרונית שנוטה חסד לדמויות אלו ומפחיתה את חטאיהן למינימום ההכרחי. יוצא דופן בהקשר זה הוא חטאו של דוד ביחס למפיבושת (נו ע"א):

"רב אמר: קיבל דוד לשון הרע, דכתיב (שמואל ב פרק ט) 'ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר', וכתיב: 'וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר'.
מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עילויה מאי טעמא קיבלה מיניה, דכתיב (שמואל ב פרק טז) 'ויאמר המלך ואיה בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלים וגו''?
ומנא לן דקיבל מיניה? דכתיב 'ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבשת'".

לדעת רב חטא דוד בכך שקיבל לשון הרע על מפיבושת. הסיפור שעליו מבוססים דברי רב מובא בפרק טז בספר שמואל ב, כחלק מתיאור מרד אבשלום. אך קודם לכן מצטט רב פסוקים מפרק ט ודורש אותם שלא כפשוטם, כדי להוכיח שציבא כבר שיקר לדוד בעבר, והיה עליו לחשוד בדבריו לאחר מכן כשסיפק לשון הרע על מפיבושת.

כיצד תורם הסיפור מפרק ט להבנת חטאו של דוד בפרק טז? נדמה שרב מצביע על דילמה מהותית שקיימת ביחס לאיסור קבלת לשון הרע. כל אדם שנחשף ללשון הרע עומד למעשה בפני ספק: האם להאמין למידע החדש שאליו נחשף, או שמא לשלול אותו ולהיות נאמן לתדמית החיובית של האדם שעליו נאמרו הדברים השליליים?

לכאורה נראה שדברי רב נועדו להוציא את המקרה של דוד מן הכלל ולומר שלא היה עליו להתלבט כלל אלא להכריע לטובת מפיבושת בשל עברו של ציבא כשקרן. עם זאת, נראה שסיפורו של דוד לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כפי שעולה מדברי החפץ חיים (איסורי לשון הרע כלל ז אות ג):

"ולא מיבעי בדבר שנעשו רשעים על ידי סיפורם בוודאי אין להאמינם אם סיפרו לו, כיון דאפילו לפי דבריהן שפלוני עשה שלא כהוגן עברו על לאו ד'לא תלך רכיל' שהוא אפילו על אמת, אם כן רשעים הם, איך נאמינם על ישראל זה שהוא בחזקת כשר גמור לעת עתה, דהחשוד על לאו דלשון הרע חשוד לשקר ולהחליף ולהוסיף".

החפץ חיים טוען שבכל מקרה שבו האדם שומע לשון הרע עליו להניח, ולא רק בשל ההיבט ההלכתי של העניין, שדברי הלשון הרע שקריים הם. זאת משום שהאדם המספר את הלשון הרע מכניס את עצמו באופן אוטומטי לחזקת חשוד לשקר ולסלף, בעוד שהאדם שעליו נאמרו הדברים נמצא עדיין בחזקת כשרות. ממילא אדם שמקבל לשון הרע, לא זו בלבד שהוא עובר על איסור הלכתי אלא שהוא פוגם בנאמנות הבסיסית שלו כלפי חברו בכך שהוא ממהר להאמין לדבריו של אדם המוחזק כחוטא וכשקרן.

בהמשך הגמרא (נו ע"ב) נאמר:

"בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה' יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".

נכונותו של דוד להשליך את בריתו עם יהונתן ואת היכרותו רבת השנים עם בנו מפיבושת בשל דבריו של ציבא היא שגרמה לכך שהקב"ה יפר גם הוא את בריתו עם בית דוד בשל חטאי שלמה ויחלוק את ממלכתו.