שיעור איסור שאור ודבש וטעם האיסור

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף נח – שיעור איסור שאור ודבש וטעם האיסור

נחלקו אביי ורבא בשיעור הקטרת שאור לעניין חיוב. דעת רבא היא, שאין מתחייבים אלא בהקטרת כזית, ואילו דעת אביי היא שניתן להתחייב אף על פחות מכזית.

הרמב"ם (איסורי מזבח ה,א) פסק, לכאורה, כדעת אביי :

"שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו."

הכסף משנה על אתר מציין, כי מלבד התמיהה הברורה ש"יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא", הרמב"ם נראה כסותר עצמו מיד בהלכה שלאחר מכן :

"נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית."

קודם שנבוא לבאר את שיטת הרמב"ם, נבחן את הטעמים השונים שהועלו בראשונים לאיסור הדבש. החינוך, במצוה קיז, מביא מן הרמב"ם את הטענה, שהאיסור הינו מצד טעמו של הדבש :

"ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו."

עמדה אחרת אנו מוצאים בדברי הרמב"ם במו"נ (חלק ג פרק מו):

"מפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש."

לדעת הרמב"ם האיסור אינו מצד טעמו של הדבש, אלא מצד עצם החפצא שלו, אשר מתוך שנשתמשו בו עובדי עבודה זרה נעשה מתועב כלפי שמיא.

אם נקבל את שני הדינים, נוכל לבאר את דברי הרמב"ם המוקשים לכאורה. בהלכה א עוסק הרמב"ם בעירוב של דבש ושאור בתוך הקרבן. הדבש והשאור עצמם הם מועטים, ואף בכל שהוא, ואינם נחשבים למוקרבים בפני עצמם. האיסור כאן נובע מצד הטעם אותו הם נותנים בקרבן, וטעם זה ניכר אפילו בכלשהו.

בהלכה ב, לעומת זאת, עוסק הרמב"ם בעירוב של דבש בתוך הקטרת. הנותן דבש בקטרת פסלה, ואם כן כלל אין כאן חפצא של קרבן. האיסור, אם כך, לא מגיע מצד הקטרת קטרת מתוקה (שכן כאמור, כלל אין כאן עוד קטרת) אלא מצד עצם הקטרת החפצא של הדבש. כאן על מנת להתחייב יש צורך בשיעור הקטרה של דבש, ועל כן יש צורך בכזית.

לשאלה האם האיסור על דבש נובע מטעמו או מעצם החפצא יכולה להיות נפקא מינה גם לגבי היקף האיסור – האם האיסור כולל גם את דבש הדבורים או דווקא דבש פירות, ועיין במשנה למלך (שם), בחינוך (שם) ובמנחת חינוך (אות א).

הרב ברוך וינטרוב