שיעור 21 - שומע תפילה

  • הרב עזרא ביק

שומע תפילה

בקשת שומע תפילה

הבקשה האחרונה בסדרת הבקשות בתפילת עמידה היא ברכת שומע תפילה.

הפעם הדברים באמת נראים פשוטים. אין בברכה הזאת ניסוחים חריגים ולא מליצות עמומות. נושא הברכה ברור ובהיר - אנו מבקשים מה' שישמע לתפילותינו. הכל מובן מיד, ובלי ספק, השיעור הפעם יהיה קצר מאד.

אכן כן - אך נותרה שאלה אחת קטנה. אין ספק שנושא הברכה הוא בקשה שה' ישמע לתפילתנו. אך נשאלת השאלה - למה? למה אנו צריכים לבקש שה' ישמע לבקשות שכבר ערכנו? איזו תוספת בקשה יש בברכה הזאת?

נשווה שני מבני תפילה:

א: אני מבקש שה' ישלח לי רפואה שלימה.

ב: אני מבקש שה' ישלח לי רפואה שלימה וישמע את בקשתי שישלח לי רפואה שלימה.

האם יש הבדל בין שני המבנים? ליתר דיוק, האם בקשתי משהו נוסף במבנה השני? ואם נטען שכל תפילה אינה מקובלת בלי בקשת קבלה, נצטרך להוסיף עוד בקשה - שתתקבל גם בקשת שומע תפילה -

ג: אני מבקשה שה' ישלח לי רפואה שלימה, ושישמע את בקשתי שישלח לי רפואה שלימה, ושישמע את בקשתי שישמע את בקשתי...

חזרנו, אם כן, לשאלה המוכרת. מה באמת אנו מבקשים בבקשה הזאת?

צורך האדם בתפילה

כבר בהתחלת דיוננו בסדר הזאת, הגדרתי את הברכות האמצעיות, הבקשות, כבקשת צרכים. חז"ל הגדירו את הצרכים הבסיסיים של האדם. כל בקשה מגדירה צורך אחר של האדם. שלוש עשרה ברכות אלו מגדירות את הצרכים הקבועים והבסיסיים של האדם בעומדו מול הבורא, מול המשביע לכל חי רצון. יישום הגדרה זאת לברכתנו מביאה למסקנה שהתפילה היא צורך האדם, לא פחות מאוכל, בריאות, דעת, וגאולה. אם, כפי שטענתי בשיעור הראשון, אנו עובדים את ה' על ידי זה שאנו שוטחים לפניו את צרכינו, במקרה הזה אנו עובדים אותו בזה שאנו שוטחים לפניו את הצורך שלנו להתפלל לו.

עיון בברכה מיד מגלה שאין אנו מבקשים סיוע ביכולת להתפלל, אלא שתתקבלנה תפילותינו. לאור הנאמר לעיל, הדברים ברורים. עבודתנו את ה' מתבטאת בזה שאנו צריכים להתפלל לו, להתקרב אליו בתפילה. אין לי צורך מיוחד לבטא מילים מסוימות בבית הכנסת. יש לי צורך דחוף וחיוני, צורך קיומי, לעמוד לפני ה', לדבר אתו, לעבדו ולשרתו. הצורך הזה איננו קיים כדי לקבל את כל אותם דברים שאותם בקשתי בברכות הקודמות. ברגע הזה אני לא בא לפניו כי הוא בעל הרפואה, או אדון הסליחות. גם אם לא היו לי את כל אותם צרכים שבאים לידי ביטוי בשתים עשר הברכות הקודמות, עדיין היה לי צורך להתפלל. במלים אחרות, יש כאן צורך דתי. לאדם יש, מלבד הצורך לפרנסה, לסליחה, לדעת, ולגאולה, גם צורך לתקשורת ולדביקות עם האלוקים.

ההבדל בין בקשה לסיפוק צרכים לבין עצם הצורך לעמוד בקשר תקשורתי עם הקב"ה מודגם יפה ע"י גמרא במסכת תענית.

שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה (כלומר, לא הספיקו כלל להתחיל בתענית). כסבורין העם לומר שבחו של ציבור הוא. אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו. אמר להם: תנו לו ולא אשמע קולו. (תענית כ"ה:)

זה, לדעתי, פירוש "קבלת" תפילתנו. אנו לא מבקשים היענות חיובית לבקשות הקודמות - כל ברכה כוללת בתוכה בקשה להיענות. אנו מבקשים קבלה ממש, שהנייר שעליו הגשנו את בקשתנו יתקבל בתוך ספרו של הקב"ה. הוכחה לכך ניתן למצוא בהמשך הברכה, במה שנראה כבקשה צנועה למדי - "ומלפניך מלכינו ריקם אל תשיבנו". האם עכשיו אנו מתפללים ומבקשים להיענות חלקית, סמלית, לבקשותינו הקודמות? ודאי שאני אשמח בכל מידה של טוב שיעניק לי ה', אך האם בבקשה עצמה אנו מבקשים היענות חלקית? כשבקשתי רפואה, האם בקשתי קצת רפואה, שלא אשוב בידיים ריקות? ודאי שלא! בקשתי רפואה שלימה לכל מכותינו. כשבקשתי פרנסה, האם אמרתי שאני מבקש חצי סעודה ליום? כשביקשנו את בנין ירושלים, האם רמזנו שגם קצת שיפוצים ברובע היהודי יספיקו? לא ולא! בקשתי בכל ברכה את מלוא הטוב האלוקי, סיפוק כל צרכי. אין זה אומר שאני מצפה לקבל את מילוי כל בקשותי. בדיעבד, אם ה' יעניק לי אחוז קטן ממה שבקשתי, אשמח ואודה לו על מתנת החינם שברור לי שלא מגיעה לי בזכות. אבל בבקשה עצמה, אנו לא מצמצמים את המבוקש. דווקא בגלל שאלו צרכים חיוניים, ואין מקור אחר שיכול לספק אותם, אנו מגישים לאדון כל את הרשימה כולה, ובזה אנו מקיימים את חובת עבודת ה'. לשאוף לפחות מהכל איננו אנושי וגם לא השתקפות של הצלם אלוקים.

אם כן, אחרי שביקשנו את הכל, למה אנו מבקשים שה' לא יחזיר אותנו "ריקם"? האם זה מעין ברכה בדיעבד, עמדת משנה? האם אנו מנהלים משא ומתן בשוק הבקשות - אם לא הכל, אז לפחות חלק? נדמה לי שלא. הברכה הזאת איננה עוסקת בבקשות הקודמות. הברכה הזאת עוסקת בתקשורות ודביקות, בקשר עם ה'. דברנו, בקשנו, התפללנו - ואנו מבקשים עתה שהתפילה הזאת תהיה תקשורת אמיתית, שתהיה כלי לקשר מהותי עם ה'. אנו מבקשים, תן לנו משהו ואל תחזיר אותנו ריקם, לא כדי לקיים במקצת את המבוקש בברכות הקודמות, אלא כדי לקיים ולמלא את הצורך של האדם לקשר משמעותי עם האלוקים. "ריקם" כאן מורה לא על אי-נתינת דבר, אלא על הריקנות עצמה. אל תחזיר אותנו מעמדת התפילה ריקים, חסרי משמעות, אבודים ובודדים. אין זה "ריקם", אלא "ריקם מלפניך". כשהמלך שולח מישהו מלפניו, משמעות הדבר יכולה להיות פיטורין, ניתוק הקשר, כפי שאברהם שלח מעליו את בני הפילגשים. אנו מבקשים לא להישלח מלפניו, אלא לקבל מידיו משהו שיעיד על קשר קיים וחי בינינו. "להחזיר ריקם" פירושו לזרוק אותנו החוצה. לא להחזיר ריקם זה לקבל את תפילתנו - ואותנו - לפניו.

רחמים

המילה "רחמים" מופיעה שלוש פעמים בברכה (ארבע בנוסח ספרד). נדמה שיש קשר מיוחד בין קבלת תפילה ורחמים.

מעניין להשוות ברכה זו לברכה שאנו מתפללים כשיש לנו צורך דחוף בעזרה. בעת צרה קובעים תענית ומתפללים תפילת "עננו". "עננו ה' אלוקינו ביום צום תעניתנו כי בצרה גדולה אנחנו". בכל ברכה זו לא מוזכרת מידת הרחמים ולו פעם אחת! בדרך כלל (ואין זה כלל של מאה אחוז), נמצא אזכור של מידת הרחמים בהקשר של תפילות על מחילת החטא ובקשות סליחה. הגם שיש יוצאים מן הכלל בשפע, הריבוי של רחמים בברכתנו ודאי מורה על קשר מיוחד ויוצא דופן. הפתרון נמצא בהסברנו למעלה. הרחמים בברכתנו אינם אמצעי להשגת משהו, אלא תוכן הבקשה עצמה. אנו לא מבקשים שיותן לנו דבר מה ברחמים, אלא אנו מבקשים את הרחמים עצמם. הרחמים אינם דרך להגביר את סיכויינו לקבל פרנסה או ישועה, אלא הם המבוקש עצמו. הקשר האישי שאנו מחפשים עם הקב"ה כולל תפילה מצידינו ורחמים מצידו יתברך.

המפרשים העירו שהשורש של "רחמים" הוא רחם. המשמעות היסודית של הרחמים היא מה שאמא מרגישה כלפי ולדה, שמתחיל לרחוש בתוכה. אין זה זהה עם ה"רחמנות" שאדם מרגיש כשהוא רואה עני ברחוב, רגש שמבוסס על חובה מוסרית. הרחמים נובעים לא מחובה מוסרית אלא מתחושת האחדות, כפי שהאם היא אחד עם עוברה. בארמית "רחם" פירושו אהבה, ואין לו קשר כלל עם חולשתו של האהוב. גם בעברית, לא תמיד הרחמים קשור לעזרה של חזק לחלש. "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלא תשכחנה ואנכי לא אשכחך".[1] רחמים כאן הם ההיפך משכחה. אשה מעוברת מודעת בכל רגע לחיים ברחמה, שתמיד נמצאים בתודעתה. הרחמים נובעים מהאחדות הפנימית, מההיקש ההדדי, ורגש האחדות הזה מעורב ממילא בדאגה ואחריות.

במלים אחרות, רחמנות אינה נובעת מקושי ומצוקה אלא מצרכינו ומתלותנו בה', בהיותנו מקבלים חסדיו ורחמיו. לכן, בניגוד לכל ברכה אחרת, פותחת הברכה (בנוסח ספרד) בקריאה "אב הרחמן". אב שאוהב כפי שאב אוהב ומרחם. ועל כן חותמים "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים".

תפילות של מי

בדרך כלל, לא הדגשתי את ההבדלים, המזעריים בדרך כלל, שבין נוסח אשכנז ונוסח ספרד. במקרה הזה, יש בחתימה הבדל קטן אך משמעותי בין שני הנוסחים האלה. בנוסח אשכנז החתימה היא "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים". בנוסח ספרד אומרים "כי אתה שומע תפילת כל פה".

ההבדל ברור. נוסח אשכנז מתייחס רק לתפילת ישראל. אנו מכירים חתימה כזאת בברכת הרפואה, ובמידה רבה ההתייחסות לעם ישראל ברורה ברוב הברכות. בנוסח ספרד יש הרחבה מכוונת ומפורשת בברכת שומע תפילה, לפנות אל ה' כשומע תפילת כל פה, כל באי עולם. המקור לנוסח, כפי שציינו המפרשים הראשונים, הוא הפסוק "שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו".[2]

לאור מה שהסברתי למעלה, הבסיס לנוסח אשכנז ברור. הנוסח אינו רומז שה' אינו שומע תפילות של לא-יהודים. אולם, יש קשר מיוחד שנוצר בין היהודי המתפלל, הבא לפני מלכו ונכנס ליחס אישי איתו בעבודה ובתפילה. אין זה אומר שהקב"ה יענה ליותר בקשות של יהודי מאשר בקשות של לא-יהודי. כפי שראינו, הברכה אינה עוסקת במילוי הבקשות האחרות, אלא בקשר ובדביקות עם ה'.

כשבנה המלך שלמה את בית המקדש, הוא ביקש, בצורה מפורשת, שה' ישמע תפילות וימלא בקשות. קודם הוא התייחס לתפילות עם ישראל, שבנו את הבית

ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה
ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמע וסלחת...
בהנגף עמך ישראל לפני אויב...
בהעצר שמים ולא יהיה מטר...
ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עבדיך ועמך ישראל...
רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה...
כל תפילה, כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון
איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה.
ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם. (מלכים א', ח' ל-לט)

אולם מיד אחר כך, שלמה מתפלל על תפילות האחרים.

וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך.
כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה, ובא והתפלל אל הבית הזה.
אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי
למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אתך כעמך ישראל
ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי (מא-מב).

שתי התפילות תיעננה, כי ברור שה' שומע את שתיהן. אך יש הבדל מודגש. לתפילת עמו ישראל ה' עונה כי הוא "יודע את לבבו", כלומר, ההיענות נובעת ממידת הרחמים כפי שפירשתי למעלה. אצל הנכרי סיבה זאת חסרה, ואיתה הרחמים. לכן, הברכה הזאת, ברכת הרחמים, נעוצה בקשר בין עם ישראל והקב"ה.

בנוסח ספרד, השורה האחרונה מרחיבה את היקף הברכה ומשקיפה על היום ש"עדיך כל בשר יבואו". הפסוק בתהילים אכן אינו מכריז שה' ישמע תפילות כל הבאים אליו, אלא את ההיפך. ה' שומע תפילה, ולכן אליו יבואו כל בשר, "שומע תפילה, עדיך כלה בשר יבואו". התפילה היא הגורם למשהו גדול יותר, ההתקרבות אל ה'. התפילה גורמת שיווצר מצב כזה, שכל בשר יחפש את ה' ויתקרב מארץ רחוקה אל בית ה' בירושלים. זה הוא חזון וחלום. בנוסח ספרד, לא יכלו לסיים את התפילה בלי לרמוז ליעד זה.

בזה גמרנו את י"ג הברכות האמצעיות, הבקשות. בשיעור הבא אנו פותחים בג' ברכות הסיום, בברכה הראשונה שלהם, ברכת רצה. עד אז תחשבו על הבעיה הבסיסית של רצה. מה ההבדל בינה לבין ברכת שומע תפילה? אין היא רק ברכה אחרת, אלא שייכת, על פי דין, לחלק אחר לחלוטין של התפילה, ואינה נחשבת ממש ל"בקשה". אם כן, יש להבין את משמעות ברכת רצה בצורה אחרת מברכת שומע תפילה. מה פשרה ומה משמעותה?


[1] ישעיהו מט, טו.

[2] תהילים סה, ג.