תולדות עבודת ה' במזבחות (קא) – איסור הבמות (עז)

  • הרב יצחק לוי

המלחמה עם אחאב

בשיעור זה נדון במלכותו של יהושפט בספר מלכים.

הופעתו הראשונה של יהושפט בספר מלכים הינה במלחמת אחאב מלך ישראל נגד ארם. אחאב מציע ליהושפט להצטרף אליו אל המלחמה ויהושפט מבקש לדרוש את דבר ה' מפי נביא לה' ולא מפיהם של ארבע מאות נביאים המעודדים את אחאב לצאת למחלמה. ואכן הנביא מכיהו בן ימלה מנבא על תבוסה גדולה והוא מתאר במראה הנבואה "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א כ"ב, י"ט).

לאחר שצדקיהו בן כנענה, מראשי הנביאים הנבאים לאחאב היכה את מכיהו על הלחי, מכיהו מוחזר אל מקום מעצרו, אל אמון שר העיר ואל יואש. אלה מצטווים לשימו בבית הכלא ולהאכילו לחם לחץ ומים לחץ עד שובו של אחאב בשלום מן המלחמה. מיכהו מצידו עונה כי אם ישוב אחאב בשלום מן המלחמה יהיה זה סימן שה' לא דבר בו. ואמנם יהושפט יוצא למלחמה עם אחאב אל רמות גלעד; וכששרי הרכב של ארם מזהים את יהושפט ורוצים להרגו יהושפט זועק וכך ניצל. ואילו בדברי הימים הכתוב משלים "וַה' עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱ-לֹהִים מִמֶּנּוּ" (דברי המים ב י"ח, ל"א).

על כך התוספתא בסוטה דורשת:

"כיוון שהלך יהושפט מלך יהודה עם אחאב מלך ישראל לרמות גלעד נגזרה גזירה על יהושפט ליהרג שנאמר "וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט" (דברי המים ב י"ח, ל"א) וגו' ראוי היה ליהרג באותה שעה אלא שבשכר זעקה תלה לו הכתוב שבע שנים והיה מונן לבנו"   (תוספתא סוטה, יב, ב).

לאחר מות אחאב, הכתוב במלכים מתאר את מלכות יהושפט. יהושפט הלך בדרך אסא אביו ועשה הישר בעיני ה', אך הבמות לא סרו. הכתוב משבח אותו בכך שהוא ביער מן הארץ את יתר הקדש אשר נשאר בימי אסא.

בספר דברי הימים מלכות יהושפט מתוארת בפירוט גדול יותר, ובכלל זה שבח רב:

"וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים: כִּי לֵא-לֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֹתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל"   (דברי הימים ב י"ז, ג'-ד').

חז"ל בסדר עולם רבה, יז דורשים כי יהושפט נשא את בת עומרי, אחות אחאב לאישה. בנוסף מתואר (מלכים ב ח') כי יהורם בן יהושפט נישא לבת אחאב. במציאות זו של קשרי חיתון עם בית אחאב, לדרוש בא-לוהי אביו וללכת במצוותיו, ומאידך גם לא לדרוש לבעלים ולא ללכת בדרכי מלכי ישראל עמרי ואחאב, זהו דבר הראוי לכל הערכה. אמנם קיימת סתירה בין ספר מלכים לבין ספר דברי הימים בקשר להסרת הבמות, ובנקודה זו ניתן לומר כי ספר דברי הימים הבין שבוודאי ביעור העבודה הזרה היה צריך לכלול גם את הסרת הבמות.

 

הדרישה בא-לוהים

הכתוב מתאר כי יהושפט שולח שרים ללמד ביהודה. עם חזרתו מן המלחמה בשלום בירושלים מתגלה אליו יהוא בן חנני החוזה:

"וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה': אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱ-לֹהִים"   (דברי הימים ב י"ט, ב'-ג').

מבחינה נבואית שיתוף הפעולה הצבאי עם אחאב עורר על יהושפט קצף, אך שני דברים הצילו אותו – ביעור האשרות והכנת ליבו לדרוש את א-לוהים. אחד הצעדים שהוא נוקט בכיוון זה הוא העמדת שופטים בכל ערי יהודה:

"וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד: וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם"   (דברי הימים ב י"ט, ז'-ט').

ברור ששמו של יהושפט קשור באופן מהותי לכל עניין המשפט. המלך מתרגם את צו התורה לגבי מערכת המשפט הן בירושלים והן בערי יהודה, ובדרך הזאת מבקש להרבות בארץ כולה צדק ואמת. וכך לשון מדרש תנחומא:

"ואף יהושפט, כיון שנתחזק במלכות, לא נתעסק בעסקי מלכות, ולא בעושר ולא בכבוד, ולא בדבר אחר אלא בדין, שנאמר "וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט... וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב י"ז, א'). מהו ויתחזק? שנתחזק ומינה דיינים. ואומר "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'..." (דברי הימים ב י"ז, ו') גסות הרוח היה בו שהוא אומר ויגבה לבו? אלא שמינה דיינים עליהן, היודעים ללכת בדרכי ה', שנאמר "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, י"ט) ואומר לדיינים: ראו כי המשפט לא-לוהים הוא"   (מדרש תנחומא שופטים, סימן ב').

בהמשך הכתוב מתאר את המערכה נגד בני מואב ובני עמון שבאו על יהושפט למלחמה. תגובתו הראשונית של יהושפט הינה פניה לה' "וַיִּרָא וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה" (דברי הימים ב כ', ג'). התפילה והצום הם ביטוי לכך שהמלך מבין שהמלחמה היא לה' וצבא מלכות יהודה הינו חלק מצבא ה'. כתוצאה מן הפניה הזאת קורה המעמד הבא:

"וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה': וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה: וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב: הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם: וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמֹר: אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ: וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר אֲשֶׁר לֹא נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם: וְהִנֵּה הֵם גֹּמְלִים עָלֵינוּ לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ: אֱ-לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ: וְכָל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם"   (דברי הימים ב כ', ד'-י"ג).

זהו מעמד מאוד מיוחד בו באים מכל ערי יהודה לבקש את ה' בבית ה', והמלך בכבודו ובעצמו עומד בקהל יהודה וירושלים ופונה בתפילה לקב"ה. תפילה זו מחזירה אותנו גם אל תפילת שלמה:

"רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה וְחָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אוֹיְבָיו בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע וְכָל מַחֲלָה... כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם"   (דברי הימים ב ו', כ"ח-ל"ה).

העלייה אל הבית כקיום יעוד שלמה את הבית הינה ביטוי מובהק של אמונה בקב"ה ותלות בו. לא מצאנו מעמד כזה בו שותפים המלך וערי יהודה וירושלים בבית ה', לא מחנוכת הבית עד עתה וגם לא לאחר מכן. זאת למעט בימי חזקיהו ויאשיהו, כשנעשה פסח גדול אחרי ביעור עבודה זרה עם נציגי ממלכת ישראל.

יהושפט מבטא באופן מובהק את תלותו המוחלטת בקב"ה. הממלכה כולה כולל נשים וטף עומדים בחצר החדשה של בית ה' ומייחלים לישועת ה' מבני עמון ומואב והר שעיר. עם סיום תפילתו של יהושפט שרתה רוח נבואה על יחזיאל בן זכריהו מבני אסף וכך דבריו:

"וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים: מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל: לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם"   (דברי הימים ב כ', ט"ו-י"ז).

הנבואה שנמסרת להם מחזקת את אמונתם כי המלחמה לא-לוהים ותפקיד צבא ישראל הוא להתייצב במערכה ולראות את ישועת ה'. הן המלך והן כל יהודה ויושבי ירושלים משתחווים לה' כאות קבלה מוחלטת של שלטונו והשגחתו. בעקבות התפילה והחיזיון הנבואי יוצא המלך יהושפט למערכה, וזוהי דוגמה מופלאה של יציאה למלחמה על פי ה' ומתוך אמונה בישועתו. הלווים מהללים לה' בקול גדול ובצאתם באופן מעשי למדבר תקוע עומד המלך ומחזק את האנשים להאמין בה'. תוך התייעצות עם העם, המלך מעמיד משוררים לה', ואלה אומרים 'הודו לה' כי לעולם חסדו'. ישנה הודאה לה' עוד לפני בואה של הישועה.

לאחר שנצחו ואספו את השלל, נקהלו ביום הרביעי בעמק ברכה ושם ברכו את ה'. המלך והעם שבים אל ירושלים בשמחה: "וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה'" (דברי הימים ב כ', כ"ח). יש כאן יותר מסמליות בעובדה שאל המלחמה הם יוצאים מבית ה' בתפילה ותחנונים, ואז חוזרים לבית ה' בשמחה. אין ביטוי יותר מובהק מכך להכרה של כל העם כי המלחמה היא לא-לוהים.

 

גנות ושבח

הכתוב חוזר לסכם את מלכות יהושפט וכאן הכתוב מדגיש: "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו אָסָא וְלֹא סָר מִמֶּנָּה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ וְעוֹד הָעָם לֹא הֵכִינוּ לְבָבָם לֵא-לֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם" (דברי הימים ב כ', ל"ב-ל"ג). כלומר, גם על פי דברי הימים הבמות לעבודת ה' ממשיכות והעם לא הגיע למדרגה של עבודת ה' שהיא כולה בבית ה'.

לאחר מכן הכתוב מתאר את הקשר בין יהושפט מלך יהודה לבין אחזיה מלך ישראל. מכאן שהקשרים שלו עם בית עומרי שהיה מחותן עמו ממשיכים. בעקבות זאת הנביא אליעזר בן דדוהו ממרשה אומר לו "כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" (דברי הימים ב כ', ל"ז). ישנה כאן גנות ליהושפט על הקשרים הללו ועל השפעתם ומשמעותם.

בסופו של דבר יהושפט הינו ללא ספק מלך שה' איתו. הוא הולך בדרכי דוד הראשונים, דורש ה' והולך במצוותיו. אחד הביטויים המעניינים של הדבר, מעבר ללימוד התורה על ידי שרי ישראל, לווים וכהנים, הוא ארגון מסודר של מערכת המשפט בירושלים ובכל ערי יהודה, כשבראש המערכת בית הדין הגדול בירושלים. כל זאת תוך דרישה כי הדבר ייעשה ביראת ה' באמונה ובלבב שלם.

בנוסף ישנה כאן הנהגה מופתית בעניין המלחמה בבני עמון מואב והר שעיר בה המלך מנהיג את העם מתוך תפילה והשתחוויה בבית ה', ומתוך קביעה כי לה' המלחמה כשבסיומה חוזרים המלך ובני יהודה וירושלים אל בית ה' להודות על הניצחון.

שני התחומים בהם באה לידי ביטוי בחירת המלך –המשפט והמלחמה – נעשים על ידי יהושפט באופן מובהק על פי ה'. על כן זכה לישועה ניסית גדולה מאת ה'.

דרישתו את דבר ה' הינה לאורך כל הדרך, הקשר שלו עם הנביאים (ארבעה נביאים נבאים בימיו ומביאים אליו את דבר ה' – מכיהו בן ימלא, יהוא בן חנני החוזה, יחזיאל בן זכריה ואליעזר בו דודוהו) והוא מקבל את תוכחתם ועושה את דברם.

כפי שציינו, ישנה ביקורת גדולה על כל החיבור שלו עם בית אחאב. לכאורה דבר זה נובע מרצונו לחזק את השלום בין שתי הממלכות והכתוב מציין זאת "וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א כ"ב, מ"ה).

וכך יהושפט משתף פעולה עם אחאב במלחמתו בארם ועם יהורם בן אחאב במלחמתו במואב והוא מעוניין לשתף פעולה עם אחזיה בן אחאב באוניות לתרשיש, בחידוש הסחר הבינלאומי. אלא שבפועל תכנית זו לא יצאה לפועל כשהנביא מוכיח על כך את יהושפט.

בסופו של דבר החיתון עם בת אחאב אכן ייתן את אותותיו בממלכת יהודה בצורה קשה מאוד בימי בנו של יהושפט, יהורם. התוספתא בסוטה ממשיכה בכך:

"כיון שהשיא אסא מלך יהודה את בתו של עומרי מלך ישראל ליהושפט בנו לאשה, נגזרה על מלכות בית דוד שתכלה עם בית אחאב שנאמר "וּמֵאֱ-לֹהִים הָיְתָה תְּבוּסַת אֲחַזְיָהוּ..." (דברי הימים ב כ"ב, ז') ונפלו שניהם (הכוונה היא לאחזיהו בן יהורם מלך יהודה ויורם בן אחאב מלך ישראל) בו ביום זה עם זה"   (תוספתא סוטה, יב, ג).

 

סיכום

אלא שלמרות הביקורת עליו, רוב מעשיו ראויים ונעלים, וחז"ל ובעקבותיהם הרמב"ם מדגישים זאת. הרמב"ם בהלכות מלכים כשהוא מתאר את יחסו לתלמידי חכמים אומר כך:

"וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה: אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי. במה דברים אמורים? בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה"   (הל' מלכים פרק ב, הל' ו).

במובנים מסוימים ייתכן גם שהדמות האידאלית של מלך המשיח כפי שמתוארת על ידי הרמב"ם בהלכות מלכים לקוחה בין השאר מדמותו של יהושפט:

"אם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח"   (הל' מלכים פרק יא, הל' ד).

יהושפט ממשיך את מלכות אביו ומעצים את מעשיו הטובים בכל פועלו, וישנו קשר הדוק בין מעשיהם הן בביעור העבודה הזרה, הן בזיקה העמוקה לתורה ולמצוות, הן בזיקתם לנביאים (עם ההבדלים ביניהם) והן במלחמותיהם.[1]

בשיעור הבא נדון במלכות יהורם.

 

[1]   יהודה קיל הרחיב בנקודה זו בסיכומו את מלכות יהושפט בפירושו לדעת מקרא על דברי הימים ב.