תולדות עבודת ה' במזבחות (קיא) – איסור הבמות (פז)

  • הרב יצחק לוי

כהמשך לפרקים ב'-ד' בהם עסקנו בשיעור הקודם, בשיעור זה נתבונן במשל הכרם (ישעיהו ה'-ו') ובמשמעותו למאורעות המתרחשים בימי עוזיהו, ומהווים רקע לכניסת המלך להקטיר קטורת ולהצטרעותו.

"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן: וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי: מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר"   (ישעיהו ה', א'-ה').

הנביא מתאר תחילה את הכרם שניטע על ידי ידידו ואת כל פעולות ההכנה הנדרשות לגידולו הטוב – הוצאה וסיקול האבנים, עידור הקרקע, בניית גדר ומגדל שמירה – ואף נטע בקרקע נטיעות מובחרות. לאחר כל ההכנות וההשקעה ישנה ציפייה ליבול מבורך ושופע שבסופו של דבר לא צולח.

הדוד פונה ליושב ירושלים ואיש יהודה ומסביר כי הוא עשה את כל מה שנדרש והוא מבקש שישפטו מה בינו לבין כרמו. בעקבות הפירות הבאושים הדוד מפרק את גדר הכרם דבר המאפשר לצאן והבקר לרמוס את הגפן. הוא מפסיק לטפל בו ולהשקיע בפיתוחו.

בסוף המשל הנביא מתאר לנו את הנמשל:

"כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹ-ת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה"   (ישעיהו ה', ו'-ז').

בסופו של דבר, ההתעצמות הצבאית, ההתיישבותית והכלכלית המפארים את המלוכה באופן חיצוני אינן ערובה למשפט ולצדקה אלא להיפך. מחיר הגבהות הוא גם השחתה מוסרית, המשפט הופך למשפח כנגע הצרעת והצדקה הופכת לצעקה.

המשל הקשה מהווה מבוא לתיאור המציאות העגומה שצפויה להתרחש בירושלים בה באים לידי ביטוי חטאי התורה במלוא עוצמתם. כאן מתחילות סדרת קינות המתחילות במילה הוי.

"הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹ-ת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב: כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה"   (ישעיהו ה', ח'-י').

הקינה הראשונה מתארת את העובדה שהבתים צמודים לחלוטין אחד לשני. אין הצמדה זו משאירה כל שטח לא-פרטי המשמש את הציבור או נותן איזה שהוא מרחב כללי בין הבתים.

הרב יואל בן נון והרב בני לאו מעירים בספרם ('ישעיהו', 2011; עמ' 67 הערה 32) כי בתקופה העתיקה היה השטח בין הבתים מיועד לחסרי דיור וזו הייתה חובה חברתית כאשר "זה נהנה וזה לא חסר", היות והעני נהנה משטחו של הבית הפרטי של אותו אדם והאדם אינו מפסיד דבר מפני שהשטח אינו מיועד להשכרה.

במצב זה חז"ל קבעו (בבא קמא כא:) כי כופים על מידת סדום, היינו שכופים על בעלי יכולת לתת לעניים לחיות בשולי מיטתם כדי שהחברה לא תדמה לסדום. ואילו בקינה הנביא מתאר חברה שאינה נותנת מקום זה והדבר יוצר פער חברתי משמעותי.

ההוי השני מתאר את מצב השכרות של האנשים:

"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם: וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ: לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא: לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה: וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹ-ת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה: וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ"   (ישעיהו ה', י"א-י"ז).

הנביא מתאר מציאות בה לאורך כל היום מבוקר עד ערב אנשים בשכרות וכל זאת תוך כדי משתאות ונגינות. מצב זה בעצם מונע מהם לראות את יד ה', וכך תגיע גלות בהפתעה גדולה והשאול יבלע את כל המשתתפים במשתאות.

במציאות העגומה שנוצרה נותר ה' לבדו. כשהצדק לא נעשה למטה בממלכה על ידי האדם, חוזר כביכול ענין הצדק לקב"ה. ניתן לראות בקריאה זאת את הצעקה המוזכרת במשל הכרם כשתוכן הקריאות מפרש את הבאושים, ותיאור שכרות האנשים מתאים למשל.

ההוי השלישי – הפורענות עתידה לבוא בעקבות החטאים:

"הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים: הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹ-ת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ: עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה"   (ישעיהו ה', י"ח-כ"ה).

הכתוב חוזר ומתאר את המשך העוינות, השכרות, חוסר הצדק והשוחד שיביאו בעקבותיהם פורענות. המאיסה בתורת ה' תביא לחרון אף ה' בעקבותיו "וירגזו ההרים". מאוד ייתכן כי הזעזוע של ההרים רומז לרעש הגדול של הארץ בימי עוזיהו. כאן ניתן לראות את הזיקה בין הפורענויות לבין דברי משל הכרם: "הסר משוכתו והיתה לבער פרוץ גדרו והיה למרמס".

סביר להניח שכל התוכחות מכוונות לכלל העם, אך בראש ובראשונה למנהיגיו מושלי העם הממונים על עשיית צדק בארץ. הם לועגים לנביא והופכים את דבריו, מתפארים בחכמתם ובגבורתם וכל זאת תוך לקיחת שוחד ועיוות הדין.

הפורענות החלה אך היא רק תלך ותחמיר בהמשך:

"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא: אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו: אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה: שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל: וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ"   (ישעיהו ה', כ"ו-ל').

בעקבות כל החטאים הנביא מבשר על בואו של אויב שיבוא במהרה. אין הגדרה מדויקת מיהו האויב שעתיד להגיע. הנביא מתאר באופן מפורט ביותר את הצבא המצויד בכל מה שנדרש. חציו שנונים קשתותיו דרוכות פרסות סוסיו מושחזות וגלגלי מרכבותיו כסופה. ייתכן כי העלמת שם האויב הופכת אותו למאיים יותר. יחד עם זאת ייתכן שעובדה זו מבליטה את היות אשור גילוי של ידו הארוכה של הקב"ה.[1]

הנביא מסוגל גם בימיו המשגשגים מאוד של עוזיהו, בימי עוצמתו הצבאית והשלטונית, הביטחונית וההתיישבותית להצביע על הפורענות הבאה, שלא ניתן יהיה להינצל ממנה. ואכן לאחר מותו של ירבעם בן יואש, תוך זמן קצר מנחם מלך ישראל נכנע לתגלת פלאסר מלך אשור:

"בָּא פוּל[2] מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ: וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ"   (מלכים ב ט"ו, י"ט-כ').

בממלכת יהודה, כניסת אשור תתרחש בימי חזקיהו עם בואו של סנחריב וצבאו שיכבשו את לכיש ואת שפלת יהודה. דבר זה מתקשר עם תחילת פרק ו' בישעיהו:

"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל"   (ישעיהו ו', א').

לכאורה, על פי סדר הפרקים פרק זה חותם את נבואות ישעיהו בימי עוזיהו המתחילה בפרק ב' ומסתיימת בפרק ו'. על פי פרשנות זו, שנת מות המלך עוזיהו מכוונת בעצם לשנה בה נצטרע לאחר כניסתו להקטיר (דברי הימים ב כ"ו, ט"ז-כ"א, וכן בתרגום יונתן על אתר).

[הפרשנות האחרת מציעה לראות בפרק ו' נבואת ההקדשה של הנביא ישעיהו. צריך עיון לגבי פרשנות מותו של עוזיהו; אם הכוונה למותו ממש כהצעת הרד"ק, אז אין הכוונה לתחילת נבואתו]

על פי דרכנו הנבואה בפרק ו' היא נבואת סילוק ולא נבואת הקדשה. כך דעת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי:

"ויש אשר יראה הנביא את ה' כועס ואומר לסלק שכינתו מתוך בני אדם "יושב על כסא רם ונשא" שרפים עומדים ממעל לו. עצם העזיבה נראית לנביא כנסיעת המרכבה כאשר ראה זאת יחזקאל.."   (הכוזרי, מאמר ד, ג).

לפי הבנה זו, ישנו קשר ישיר בין צרעת עוזיהו שהיא תוצאה של כניסתו להקטיר, לבין סילוק השכינה אותה מבשר הנביא בתחילת פרק ו'.

בשיעור הבא, נסכם עיוננו במלכות עוזיהו. נתבונן במשמעויות של כניסתו להקטיר קטורת ובתיאור הרעש הבא בעקבות כניסה זו.

 

[1]   מקובל לזהות את האויב עם צבא אשור.

[2]   פול הוא שמו הבללי של תגלת פלסאר.