תולדות עבודת ה' במזבחות (קסז) – איסור הבמות (קמג)

  • הרב יצחק לוי

בשני השיעורים האחרונים ניסינו להבין מהן הקבוצות הנמצאות בעם ישראל בגלות בבבל ובממלכת יהודה ומה עמדתן לגבי אופי וצביון החיים הלאומיים הראויים.

הקבוצה הרביעית שעסקנו בה הייתה קבוצת נביאי השקר. ראינו את יחסם של הנביאים יחזקאל וירמיהו אל קבוצה זו – התייחסנו באופן מפורש לנביאים המצויים בבבל: אחאב בן קוליה, צדקיהו בן מעשיה ושמעיהו הנחלמי ולאיגרת ששלח ירמיהו אל זקני הגולה הכהנים הנביאים ובפרט לדבריו אל שמעיהו הנלחמי.

בשיעור זה בכוונתנו לעיין בנביאי השקר בממלכת יהודה. אחד הנביאים הינו חנן בן עזור.

נעיין בירמיהו פרק כ"ח:

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה': וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה': וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי"   (ירמיהו כ"ח).

נבואה זאת נאמרת בראשית ממלכת צדקיהו, בשנה הרביעית בחודש החמישי בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם.

על מנת להבין היטב את הנבואה, נזכיר כי בפרק כ"ז כבר מראשית ממלכת יהויקים ירמיהו הולך עם מוסרות ומוטות על צווארו, שם גם מצוין: "וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ירמיהו כ"ז, ג'). מלכי יהודה והעמים שבסביבתה חשבו להתאחד ולהילחם נגד בבל כשתבוא לשעבדם, ומן השנה הרביעית ליהויקים ירמיהו מייעץ להם לעזוב את תכניתם ולקבל על עצמם את עול נבוכדנאצר מלך בבל.

שימת עול של עץ על צווארו והליכה כך בחוצות ירושלים נועדה לסמל ליהודה ולעמי הסביבה כי עליהם לשאת את עול מלך בבל ולעבדו כי כן נגזר מן השמים. בימי צדקיהו ירמיהו חוזר על אזהרתו שלא ימרדו בנבוכדנאצר אלא יעבדו אותו.

על רקע זה מובן היטב הנושא העומד לדיון בפרק כ"ח בין נביא השקר חנניה בן עזור ובין ירמיהו הנביא. לכאורה נביא השקר חנניה בן עזור מבשר לכהנים ולעם הנמצאים בבית ה' כי ה' ישיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' שנלקחו לבבל על ידי נבוכדנאצר, וכן הוא משיב את המלך יכניה ואת כל גלות יהודה שגלתה לבבל.

ירמיהו תחילה מביע את משאלת לבו כי אכן כן יעשה, ואז מבקש ירמיהו מחנניה בן עזור שישמע את דבריו. ירמיהו מדבר על ההבדל בין נביאים שניבאו למלחמה לרעה או שמטרתם הייתה להטיל מורא על העם שיחזרו בתשובה בעוד מועד, כאשר נבואותיהם הוכיחו עליהם שהיו נביאי אמת; לבין נביאים הניבאים לשלום שבאו לסתור את דברי נביאי האמת.

בעניין נביא השקר, התורה בדברים אומרת מפורשות: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים י"ח, כ"א-כ"ב).

על כן המבחן ביחס לדברי חנניה בן עזור הוא מה יקרה בפועל בעוד שנתיים. אם יתאמתו דבריו סימן כי דיבר אמת ואם לא סימן כי הוא אינו דובר אמת וירמיהו אכן נשלח על ידי ה' להינבא על האסון שעתיד להתרחש.

ירמיהו רומז בפסוק ט' לגבי עניין הנבואה עצמה מי הוא נביא אמת: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת".

חנניה לוקח את העול שנשא ירמיהו בימים אלו על צווארו ושובר אותו. חנייה מדגים כי בקלות זו ה' ישבור בעוד שנתיים את עול נבוכדנאצר מלך בבל מעל צוואר כל הגויים; לא רק מעל ממלכת יהודה.

ירמיהו לא השיב על מעשהו ועל דבריו של חנניה בן עזור והוא הלך לדרכו.

בעקבות המעשה ה' מתגלה אל ירמיהו ומצווה עליו ללכת אל חנניה ולומר לו כי במקום מוטות העץ שהוא שבר יעשה מוטות ברזל. המשמעות של השינוי היא כי המוטות הן אות לשעבוד. מוטות הברזל באים להראות את כובד השעבוד ואת איכותו. רק ה' יכביד שנים רבות על כל הגויים. הכוונה ככל הנראה לעמים הנזכרים בדברי ירמיהו קודם לכן:

"אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה וְאֶת מְלָכֶיהָ אֶת שָׂרֶיהָ לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶת עֲבָדָיו וְאֶת שָׂרָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ: וְאֵת כָּל הָעֶרֶב וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת עַזָּה וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד: אֶת אֱדוֹם וְאֶת מוֹאָב וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹן: וְאֵת כָּל מַלְכֵי צֹר וְאֵת כָּל מַלְכֵי צִידוֹן וְאֵת מַלְכֵי הָאִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם: וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה: וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֲרָב וְאֵת כָּל מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר: וְאֵת כָּל מַלְכֵי זִמְרִי וְאֵת כָּל מַלְכֵי עֵילָם וְאֵת כָּל מַלְכֵי מָדָי: וְאֵת כָּל מַלְכֵי הַצָּפוֹן הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל אָחִיו וְאֵת כָּל הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם"   (ירמיהו כ"ה, י"ח-כ"ו).

לא יהיה כל מנוס מן השעבוד לכל העמים הללו. וכן ה' נתן לנבוכדנאצר גם את חית השדה כלומר חיות הבר החופשיות שאינן מבויתות. ואף על פי שחיית השדה היא הפקר אין לה בעלים מכל מקום אף היא תינתן בידי נבוכדנאצר מלך בבל. עניין זה בא לבטא את השעבוד המוחלט שיהיה למלך בבל ולא תהיה כל דרך להימלט משלטונו.

בסוף דבריו אומר ירמיהו לחנניה – כי שניהם יודעים שה' לא שלח אותם. חנניה גרם בדבריו שהעם יאמין ויבטח בדברי השקר שלו. וירמיהו מבשר לו כי ה' משלח אותו מעל פני האדמה והוא ימות השנה כי הוא דיבר דברי שקר על ה'. וכציוויה של התורה שם בדברים: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים י"ח, כ').

הוויכוח עם ירמיהו התרחש בחודש אב. הכתוב מתאר כי חנניה מת בשנה ההיא בחודש תשרי, כלומר תוך מספר חודשים. ברור כי הזמן הקצר בו מת חנניה מוכיח לעם מחד על היותו נביא שקר ומאידך על כך שהוא לא ישלו את עצמם במרידה במלך בבל.

להשלמת התמונה נביא כאן את דברי הסיכום של פרופ' יהודה אליצור:[1]

כללו של דבר, בשני הצדדים, גם יחזקאל בבבל וגם ירמיהו בארץ ישראל, טוענים שהגרעין העתיד של יהודה הוא הגלות הנמצאת בבבל ושאין עתיד לשארית היושבת בארץ יהודה. אך ישועת הגולה לא תהיה היום ולא מחר, כי ארוכה היא גלות בבל. אותה גלות אמנם עתידה לשוב לארץ יהודה ולהשתקם בה, אבל לא עכשיו.

מוצאים אנו, אפוא, שתי דרכי התמודדות בתגובת בני הדור ההוא עם הסיטואציה החדשה; שני קווי מחשבה מדינית, תיאולוגית והיסטורית. קו מחשבה אחד משלים עם המציאות. השלמה זו מתבטאת בשלוש צורות, במסגרת שלוש קבוצות שונות. קבוצה אחת בארץ ישראל אומרת: אנחנו נשארנו ולנו הארץ, ומי שגלה – גלה. אנחנו השרים, אנחנו בעלי הנכסים, שלום עלינו – אנו עם יהודה. ישנה קבוצה בבבל האומרת: באנו לבבל, עלינו לעבוד לבבל, לנבו ולמרודך כמו כל היושבים בארץ הזאת, ונהיה אזרחים בבליים. קבוצה שלישית של הזקנים, היא המתונה והמהוגנת. היא אינה מוותרת על הייחוד שלה, רוצה לטפח ולשמור את הקשרים עם העבר ועם העתיד הישראלי. על כן הם אומרים: אנחנו ישראלים בבבל, לכן עלינו לבנות מקדש לה' בבבל.

קו המחשבה השני אינו משלים עם המציאות. המפלגה המחזיקה בקו זה היא יהודית אירדנטית, מורדת בבבל. היא נחלקת לפלג בבלי ופלג ארץ ישראלי המאוחדים ביניהם. בראש שני הפלגים עומדים מנהיגים נלהבים הממריצים את העם. חנניה בן עזור ביהודה, ולעומתו בבבל אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה ושמעיהו הנחלמי. הם טוענים שהם נביאים שה' שלח אותם לבשר כי במהרה ישובו הגולים לארץ יהודה. אין לבנות בתים בבבל ואין לנטוע גנות שם ואין לשאת נשים, כי במהרה נשוב ונבוכדנאצר יפול, ומלכות יכניה תשוב לקדמותה.

אלה הן חמש הקבוצות שהגיבו על הסיטואציה הקשה החדשה, שבה נמצא העם היהודי באותו זמן. והנביאים העומדים מולן מתנגדים, כמו בהרבה מקרים, לכל המחנות ואינם מסכימים לשום דעה מהדעות הרווחות בציבור. אמנם אפשר לומר שהם קרובים לזקנים האומרים שצריך לשמור אמונים למורשת ישראל, אבל מאידך טוענת הנבואה כי אסור לבוא לידי נורמליזציה בגולה; לא מקדש אך מקדש מעט. יש לצפות לשיבה "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה" (ירמיהו כ"ט, י').

מיהו עם יהודה? מהיכן תצמח ישועתו ועתידו של עם יהודה? התשובה של יחזקאל וירמיהו היא כי העתיד יצמח מאנשי הגולה הנמצאים בבבל, אך לא כפי שהם סבורים, מיד, כי אם בעתיד.

יש כאן דבר מעניין המלווה את תולדות ישראל ואת המנטליות של ישראל במידה רבה בתקופות שונות. מה שמבדיל בין הנביאים לבין כל המחנות שבעם, הוא כי העם הנצחי איננו מוכן לחיות עם בעיות: נהיה כגויים בית ישראל, נבנה בית מקדש בבבל, נשוב מיד. בהרבה מקומות לאורך המקרא נטוש הויכוח הנוקב בין הנביאים ובין העם. הנביאים אומרים: לאט לכם, היסטוריה היא תהליך, צריך לחיות עם בעיות. יבוא הפתרון, אבל לא עכשיו, בעוד זמן, בינתיים דרשו את שלום העיר שאתם יושבים בה, התפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום. בתנאים הקיימים תוכלו לצפות לא לפתרון שלם, לא לנורמליזציה אלא למקדש מעט. זהו קו חשוב העובר לאורך המקרא והריהו מלווה את הוויכוחים בין העם ובין הנביאים בתקופות שונות; ההבדל בין הפזיזים הרוצים לאנוס את ההיסטוריה ולהגיע לפתרון עכשיו, כרגע, מיד, לבין הנביאים גלויי העיניים המטיפים לעתים קרובות: לא עכשיו; הדבר יהיה, אבל לא עתה, בינתיים עלינו לחיות ולפעול במציאות שאינה שלמה, לאור העקרונות הנצחיים.

בשיעור הבא נמשיך לעיים במלכותו של צדקיהו כפי שבאה לידי ביטוי בספר ירמיהו.

 
[1]   יהודה אליצור. שני נביאים מול ארבע מפלגות. ירמיהו ויחזקאל בימי גלות יהויכין. מתוך ישראל והמקרא עמ' 228-229.