באחד השיעורים הקודמים פירטנו כיצד מרחיבים חז"ל באבות דר' נתן על המתינות, ומדברים בשבח יישוב הדעת והיכולת להשתהות. לאחר שהדיון פנה לנושא כתביו של שלמה המלך, חוזר התנא לעסוק במתינות ומתאר צד אחר שלה:

דבר אחר: הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו, שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו. והיכן מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו? שנאמר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה". את משה צוה ולא אותי. והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו? הרי הוא אומר בפקודי החיל "ויקצוף משה על פקודי החיל"... והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים, אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו, אנו על אחת כמה וכמה. מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהיה מקפיד על דבריו. (נו"א א, ד)

כאשר יצאו פקודי החיל למלא את תפקידם לנקום את נקמת ישראל ממדיין, הם לא מנעו את האפשרות של פיתוי לעבודה זרה מצד נשות מדיין. בעקבות כך כעס משה על פקודי החיל. באופן מפתיע, התנא באדר"נ מבקר את משה ואומר שבגלל הקפדתו שכח את הציווי על אופן טהרת הכלים. בעקבות זאת, מי שהעביר לבני ישראל את הציווי לטהר את הכלים שנפלו בידיהם שלל, היה אלעזר הכהן ולא משה.

חז"ל מניחים כאן שמלכתחילה היה אמור משה עצמו לצוות את בני ישראל, ומכך שאלעזר ציווה הם מסיקים שהדברים נשכחו ממשה. אך מנין להם שמשה היה מי שאמור לצוות? שמא אלעזר נצטווה מלכתחילה לומר את הדברים לבני ישראל? נעיין בפסוקים:

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל  וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: (במדבר לא, כא-כד)

דינים יסודיים אלו, שמהם נלמדים דיני כשרות כלים והכלל 'כבולעו כך פולטו', נמסרו כאן על ידי אלעזר. אך אלעזר אומר במפורש "זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה". כפי שנאמר כאן באדר"נ בשמו  – 'את משה צוה ואותי לא ציוה'. למשה נאמרו הדברים בתחילה והוא מי שהיה צריך לומר אותם לבני ישראל. התורה אמנם אינה מספרת מדוע בסופו של דבר אלעזר הוא מי שמוסר את הציווי, אך חז"ל מסיקים שהסיבה היא כעסו של משה שהוזכר לפני כן.

 

 

דברים דומים מופיעים במדרש, שם מוזכרים שלושה מקרים בהם כעס משה:

אמר רבי הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה. ואלו הן: בשבת, ובכלי מתכות ואונן. בשבת מנין? שנאמר "ויותירו אנשים ממנו" וגו', כיוון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת. אמר להם "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום כי שבת הוא לה'". ובכלי מתכות מנין? שנאמר "ויקצף משה על פקודי החיל", וכיוון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, שכח לומר להם הלכות כלי מתכות. וכיון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא". אמר להם: למשה רבי צוה ולי לא צוה. באונן מנין? שנאמר  "ויקצף על אלעזר ועל איתמר" וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקודשים. (ויקרא רבה יג, א)

מלבד פרשת טהרת הכלים בה עסקנו קודם, מזכיר המדרש שני מקרים נוספים בהם נתעלמה ממשה ההלכה –  פרשת המן ולאחר מות שני בני אהרן. נראה מה קרה בפרשת המן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ: (שמות טז, יט-כד)

התורה אינה קושרת כלל בין כעסו של משה ובין מה שקרה אחר כך ביום השישי. בקריאה פשוטה של הפסוקים, לאחר כמה ימים בהם מצאו בני ישראל מן לאותו יום בלבד, ביום השישי מצאו לחם משנה והופתעו. כשבאו אל משה, הסביר להם שהסיבה לכך היא שלמחרת יהיה שבת, והמן העודף יכול להישמר לבוקר יום השבת. אולם חז"ל מבינים אחרת. לדבריהם, משה היה אמור להגיד לבני ישראל מראש שיתכוננו לכך שביום שישי ימצאו כמות לחם ליומיים. הוא היה אמור להכין אותם לכך, שהרי לפני כן הדריך אותם אחרת לגמרי ואמר להם שלא יותירו מהמן, וכשנהגו בניגוד להוראתו התמלא המן בתולעים. כעת עומד לקרות משהו שהוא בדיוק הפוך – המן יספיק ליומיים ולא יתקלקל – ולא סביר שמשה לא יאיר מראש את עיני העם לכך. ואכן, כאשר באים נשיאי העם להתריע על כמות המן שנאספה אומר להם משה "הוא אשר דבר ה'". מלשון זו מסיק המדרש שהדברים כבר נאמרו למשה לפני כן, והוא היה אמור להגיד אותם. מדוע לא עשה זאת? מכאן, מסיקים חז"ל, כעסו של משה לפני כן גרם לכך שנתעלמה ממנו הלכה והוא לא אמר להם מראש את הלכות שבת.

במקרה השלישי שמזכיר המדרש, לאחר מות שני בני אהרן נדב ואביהוא, כועס משה על כך ששעיר החטאת לא נשרף, אך לאחר שאהרן תיאר לו את הסיטואציה הבלתי אפשרית בה הם נמצאים, נחה דעתו:

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: (ויקרא י, יט-כ)

נשים לב שגם כאן התורה אינה רומזת לכך שמשה ידע הלכה ונתעלמה ממנו. משה שאל את אהרן שאלה שנובעת מתוך ראייה הלכתית מעשית – החטאת הייתה אמורה להישרף אך לא כך נעשה! אהרן מעמיד את משה בפני התמונה המלאה יותר, מתאר לו את המצב בו נמצאים הוא ומשפחתו, והדברים מתקבלים על דעתו של משה. אולם חז"ל במדרש מבינים שאם משה מתפלא שאהרן אינו אוכל מבשר הקורבן, ככל הנראה כעסו הוא שהביא לכך. לולא כעס היה זוכר מה שכבר ידע, שאונן אסור בקודשים.

 

 

הכעס ככלל הוא תופעה שחז"ל מתייחסים אליה בשלילה. נדגים זאת במספר ציטוטים מוכרים:

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. (שבת קה ע"ב)

שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו. (פסחים קיג ע"ב)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גהינם שולטין בו. (נדרים כב ע"א)

בהקדמתו למסכת אבות ובהלכות דעות הדגיש הרמב"ם את הבעייתיות שבכעס, וכך גם הרמב"ן באיגרתו, בעל ה'אורחות צדיקים'[1] ועוד. לעומת זאת, בספרות הפסיכולוגית כעס נחשב רגש טבעי שלא ניתן להימנע ממנו. אמנם במקרים קיצוניים בהם האדם מאבד שליטה או פועל ללא שיקול דעת, תוצאותיו של הכעס יכולות להיות הרסניות, ומי שנוטה באופיו לכעוס בקלות ולהתפרץ עלול להפוך את השהייה במחיצתו לקשה (ובמקרים חריגים אף מסוכנת). כיוון שכך, מומלץ ללמוד כיצד לווסת את הכעס ולבטא אותו בצורה מרוסנת, כזו המתקבלת על הדעת ועל ידי הסביבה. אולם הרגש עצמו נחשב חלק מהתשתית הנפשית הנורמלית, והופעתו במקרים רבים נתפסת כמוצדקת.

את הפערים בין התפיסה הפסיכולוגית השגורה לבין הגישה השוללת את הכעס (ובעיקר עמדתו של הרמב"ם בעניין) לא נפשוט כאן. לכך ראויה התייחסות ספציפית הדנה בעומקה של כל אחת מהגישות ובוחנת האם ניתן ליישב ביניהן. אולם בכל מקרה, הכול מסכימים שכעס מוקצן עלול להביא לתוצאות שליליות ומהן יש להימנע. בדברינו להלן נעסוק בעיקר בדבריהם של חז"ל על הכעס. לא נמצה את הדיון בנושא כיוון שסוגיית הכעס רחבה הרבה יותר.

ראינו כמה מקורות מהם עולה שלהבנת חז"ל הכעס מגונה. בפרט ראינו באדר"נ ובמדרש שבעקבות כעסו של משה נשתכחו ממנו הלכות. אולם בגמרא במסכת תענית נאמר משהו אחר:

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה'". ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, שנאמר "וכפטיש יפוצץ סלע". (תענית ד ע"א)

מכאן משתמע משהו אחר לגמרי – לא רק שאין מדברים בגנותו של הכעס, אלא להיפך, הרתיחה של תלמיד החכם מקורה בתורה ("אורייתא הוא דקא מרתחא ליה")! תלמיד חכם צריך להיות קשה כברזל (וברש"י שם ד"ה כברזל: קפדנים וקשים כברזל). אם אינו כזה – אומר רב אשי – הוא אינו תלמיד חכם. תלמיד חכם חייב להיות תקיף, לעמוד על דעתו ולהקפיד. נראה שיש פער גדול בין הדברים שנאמרו באדר"נ "ואל יהי מקפיד על דבריו" ובין דברי הגמרא כאן "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם".

אמנם הגמרא ממתנת זאת בהמשך ואומרת כך:

אמר רבינא: אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר "והסר כעס מלבך" וגו'. (שם)

רבינא ממליץ לאדם ללמד עצמו להתנהל בניחותא, אך הוא מקבל את דברי רבא לפני כן, שתלמיד חכם המתלהט בלימודו, התורה היא שמרתיחה ומקשה אותו.

כיצד מיישבים את הפער בין הגמרא בתענית ובין המקורות האחרים שראינו? כיצד ניתן להסביר מדוע מצד אחד תלמיד חכם שרותח התורה היא שמרתיחה אותו, ומצד שני כשמשה כעס נתעלמה ממנו הלכה?

ניתן כמובן לומר שבגמרא בתענית לא מדובר על כעס אלא על התלהטות שבאה תוך כדי לימוד – הלומד מתלהב, מתווכח ועומד על שלו, אך אינו כועס. אולם במפרשי הגמרא לא משתמע כך. רש"י על אתר, בד"ה אורייתא מרתחא ליה, אומר כך: "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם וקמ"ל דחייבין לדונו לכף זכות". למה מתכוון רש"י בכותבו שיש לדונו לכף זכות? על פניו הבנת רש"י היא שהגמרא מסבירה מדוע יש לקבל את ריתחתו של הלומד. לדבריו, אפשר להיות סלחנים כלפיה כיוון שהלומד "לוקח ללב" את הדברים שלומד – תלמיד חכם 'משים ללבו יותר משאר בני אדם' – התכנים שלומד משפיעים עליו רגשית, הוא לוקח אותם מאוד ברצינות, ומשום כך מגיב מתוך רתיחת הלב, קפדן וקשה כברזל.

במהרש"א הדברים מפורשים אף יותר: "וכשתבוא התורה בגוף התלמיד חכם היא מרתחת את הגוף ומביאו בטבע לידי כעס שהוא מרתיח הלב". לשיטתו הגמרא בתענית מקבלת את כעסו של הלומד, ואף תולה את כעסו בתורה שלמד! מתוך כך יש ליישב את הפער בין גמרא זו ובין ההמלצה באדר"נ ובמדרשים שראינו על משה.

 

 

ניתן להעלות כמה אפשרויות ליישוב הקושי. ייתכן שיש חפיפה מסוימת בין הרעיונות שיוצגו להלן, וייתכן גם שהם אינם מיישבים באופן מובהק את הקושי. מכל מקום, כל אחת מהאפשרויות מתמקדת בפן אחר של הכעס.[2] שלוש מהאפשרויות נראה בשיעור זה.

# האפשרות הראשונה היא שניתן לדבר על רמות כעס שונות. ייתכן שחז"ל אינם שוללים כעס באופן קטיגורי אלא יוצאים כנגד כעס מוקצן. הם מקבלים מצבים בהם כעס יכול להופיע, אך כאשר הכעס עובר סף מסוים הוא הופך להיות בעייתי. הגמרא במסכת תענית מכוונת לכך שתלמיד חכם צריך להרגיש את הלהט שבדבריו, צריך להרגיש שבוערת בו אש, זוהי ה'ריתחא דאורייתא', אך צריך להיזהר שדבריו לא יהפכו להיות אש שורפת ומכלה. לעומת זאת, במדרש המדבר על כך שמשה שכח הלכה כשכעס, ככל הנראה מדובר בכעס שהוא יותר מריתחה, ויש לכך סמך בכתוב.

כדי להוכיח זאת מלשון התורה, נשים לב שבכל שלושת המקרים שמזכיר המדרש, התורה משתמשת בפועל 'קצף'. כאשר הותירו אנשים מהמן עד הבוקר נאמר 'ויקצף עליהם משה', כאשר נודע למשה ששעיר החטאת לא נשרף, נאמר 'ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים', וכאשר נודע למשה על האופן בו פעלו פקודי החיל בנקמתם ממדין נאמר 'ויקצף משה על פקודי החיל'. נראה שהמדרש מדייק בלשון זו, ומשום כך דווקא במקרים אלו מייחס למשה תוצאה של שכחה.

אף שהסבר זה מסתבר במדרש, אין הוא עולה בקנה אחד עם מקרים אחרים בהם כעס משה.[3] עם זאת המדרש מתייחס דווקא למקרים בהם נאמר שמשה קצף.

# האפשרות השנייה היא שיש לבחון כיצד פועל האדם בעת כעסו. לכל רגש יכולה להיות גם תוצאה מעשית. רגש בטבעו יכול להניע לפעולה – אדם שמח יחפש איך לבטא את שמחתו, ואדם שפוחד יברח. אולם בניגוד לרגשות אחרים, הכעס עלול להביא לפעולה שהיא חריגה הן בעוצמתה, הן בחוסר הקשר הישיר בינה לבין הסיבה לכעס, והן בתוצאותיה. אדם יודע בדרך כלל להקשיב לקול ההיגיון ולצו החברה ולהימנע מפעולות מזיקות. אולם טבעו של הכעס שהוא מנטרל מנגנונים של בקרה, ולכן האדם עלול לעשות מעשים שאחר כך יצטער עליהם.

השאלה הגדולה היא כיצד אדם פועל כשהוא כועס: האם הוא משתהה, נרגע ואחר כך פועל ביותר ישוב דעת, או שהוא מופעל על ידי הכעס? ייתכן שכאשר תלמיד חכם יודע לעמוד על שלו ומקשה עצמו כברזל, הוא לוהט בהתלהבותו, מרגיש את בערת הכעס בתוכו, אך בדבריו מבטא תקיפות ולא כעס. לעומת זאת, כאשר משה כעס על בני ישראל, על בני אהרן, או על פקודי החיל, הוא קצף וביטא את הכעס בדבריו.

בהקשר של האפשרות השנייה נראה מה כותב בעל ארחות צדיקים:

השתיקה מבטלת הכעס וגם קול נמוך מבטל הכעס, לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו שישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו. ודע, כי גמר שכל של אדם הוא שימשול על כעס, כמו שנאמר: "שכל אדם האריך אפו". (ארחות צדיקים שער הכעס)

הארחות צדיקים מציע פטנט. מתוך ההבנה שכאשר אדם מגביה את קולו ומבטא את כעסו הדבר יכול ללבות עוד את הכעס, הוא מציע לשתוק או לדבר בקול נמוך. אדם שנוהג כך, יכול לשלוט ביתר קלות בכעס ולהתגבר עליו. הארחות צדיקים מודע לכך שכעס אפשרי, שיש נסיבות בהן הוא מתעורר ולא תמיד ניתן למנוע אותן, אך אפשר לפעול כדי למתן את הכעס ולפעול בצורה שקולה.

 

 

# אפשרות שלישית ליישב בין המקורות היא שחז"ל אינם יוצאים כנגד הכעס, אלא מציינים שלכעס יש תוצאה. לפי אפשרות זו חז"ל באדר"נ אינם מבקרים כלל את משה, כעסו אולי היה מוצדק, אך הייתה לו השלכה – הוא שכח הלכה. משה הרי כעס במקומות נוספים. כך למשל בחטא העגל:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: (שמות לב, יט)

הכעס של משה בחטא העגל חריף ביותר ומגיע עד חרון אף, אך חז"ל לא מביעים כאן ביקורת כלשהי כלפי משה אלא אף להיפך:

דתניא: ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו... ושבר את הלוחות... ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר "אשר שברת" ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת. (שבת פז ע"א)

כעסו של משה היה קיצוני והתוצאה חריפה ביותר – משה שבר את לוחות הברית. ובכל זאת, חז"ל אינם יוצאים כנגד כעסו אלא אף משבחים את שבירת הלוחות. ייתכן שבאופן דומה חז"ל באדר"נ ובמדרש שראינו אינם מבקרים את משה על כך שקצף ואינם רואים את כעסו כפסול. עם זאת, מבהירים חז"ל, שאף שניתן להבין את כעסו של משה, יש לו תוצאה – הוא עלול לטעות ומתעלמת ממנו הלכה.

אכן, אפשרות זו אינה מתיישבת עם גישתו הידועה של הרמב"ם בנושא הכעס ("הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר"). עם זאת ייתכן שחז"ל סבורים שיש מצבים בהם יש מקום לכעס, וגם אם יש לו השלכות, ניתן לקבל אותן כל עוד הן ראויות, כפי שרואים בגמרא בשבת. בשיעור הבא נמשיך לעסוק בנושא זה – נדון בקצרה בשיטת הרמב"ם ונראה מקורות נוספים בחז"ל וגישות נוספות בנושא הכעס.