בשיעור הקודם ראינו שבכמה מקומות בדברי חז"ל מופיע שכאשר משה כעס הוא שכח הלכה. לעומת הביקורת על הכעס, ראינו שהגמרא מקבלת את כעסו של תלמיד חכם ואומרת שרתחתו היא רתחתה של התורה. כדי ליישב בין המקורות הללו הצענו שלוש אפשרויות: להבחין בין רמות שונות של כעס, לבחון באיזה אופן פועל האדם הכועס, או להתייחס לתוצאות הכעס והשלכותיו. ראינו גם את הגמרא במסכת שבת המספרת שלאחר שמשה שבר את הלוחות בחרון אפו (שמות לב, יט) הקב"ה שיבח אותו ("יישר כוחך ששיברת").

 

 

כותב הרמב"ם בהלכות דעות:

וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. (רמב"ם הלכות דעות ב, ג)

הרמב"ם טוען שצריך להתרחק מהכעס בכל מחיר גם כאשר מדובר בעניין שראוי לכעוס עליו.[1] איך יסביר לפי שיטתו את מעשהו של משה? קשה להניח שהרמב"ם יטען שאפשר לומר 'ישר כח' על מעשה שנעשה מתוך כעס! לא מצאתי שהרמב"ם התייחס לעניין זה במפורש, אך ייתכן שהרמב"ם מבין ששבירת הלוחות לא נבעה מכעסו של משה, אלא הייתה תוצאה שהייתה חייבת להתרחש בגלל חטא העגל, כפי שמופיע באדר"נ:

...כך היה משה הצדיק דן (קל וחומר) מעצמו. אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו? מזקיקני אותן למצוות חמורות ומחייבני אותן מיתה?... אאחוז בהן ואשברם וחזרן למוטב... ויש אומרים: לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "וארא והנה חטאתם לה' א-להיכם", אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהם. אחרים אומרים: לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "ויהיו שם כאשר צוני ה'", אינו אומר צוני אלא שנצטוה ושברן. (נו"א ב, ג)

על פי דברי חז"ל אלה, משה שבר את הלוחות מסיבות אחרות: אם כדי להגן על בני ישראל מפני דין חמור, אם כיוון שהכתב פרח, ואם בגלל שהצטווה על ידי הקב"ה עצמו לשבור אותם. לא כעסו של משה הוביל לשבירת הלוחות, אלא שבמצב שנוצר הם לא יכלו להישאר שלמים.

 

 

בשיעור הקודם העלינו את האפשרות שבניגוד להבנת הרמב"ם, חז"ל מקבלים את הכעס אך בוחנים בזהירות את תוצאותיו. חיזוק לאפשרות זו אפשר להביא מהגמרא במסכת שבת. הגמרא שם דנה באדם שמקלקל כלי בחמתו, ומסיקה שיש מצבים בהם הוא מביע את כעסו מסיבות חינוכיות:

...דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא. (שבת קה ע"ב)

הגמרא מבינה שכאשר אדם מקלקל כלי, לא מתוך איבוד עשתונות אלא כדי להשליט מרות על בני ביתו, הדבר מוצדק. בהתאם לכך מביאה הגמרא דוגמאות למעשים שעשו האמוראים, כמו קלקול בגד, שבירת כלי שביר, או אפילו השפלתה של המשרתת. מעשים כאלו לא היו מתקבלים בימינו, אך בהתאם לנורמות אז קיבלה הגמרא מעשים כאלה כאשר לא נבעו מאיבוד שליטה וכשמטרתם הייתה חינוכית. משתמע כאן שחז"ל מקבלים את האפשרות של כעס כלגיטימית, כל עוד הוא מבוטא באופן מבוקר למטרה ראויה, או כאשר מקורו ריתחא דאורייתא ומשמעותו קפדנות ועמידה על המשמר.

אולם כיצד יסביר גמרא זו הרמב"ם ששולל את הלגיטימיות של הכעס? מהמשך ההלכה שראינו קודם, משתמע שהרמב"ם מבין שהאמוראים כלל לא כעסו:

ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. (רמב"ם שם)

הרמב"ם לשיטתו אינו יכול לקבל את האפשרות שהאמוראים עשו מה שעשו מתוך כעס, ומשום כך מסביר שמעשה כזה אפשרי רק כהצגה של כעס כלפי חוץ ולא כהבעה אמיתית של כעס. האדם שרוצה להטיל מרות רק מראה עצמו כאילו הוא כועס, אך אינו כועס באמת.

לעומת הרמב"ם, הארחות צדיקים מסביר את הגמרא כפשוטה:

אף על פי שהכעס מידה רעה מאוד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במידת הכעס, כגון לייסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים... הכל צריך מידה בכל דרכיו של אדם, ויראה איך יעשה המצוות בין בכעסו בין בשחקו. (ארחות צדיקים, שער הכעס)

בעל ארחות צדיקים מציג תמונה מורכבת. אף שהוא מתייחס לכעס כמידה רעה וממליץ להתרחק ממנה, בנסיבות מסוימות הכעס משמש כלי להשגת המטרה הרצויה. אבל גם בנסיבות אלו, האדם צריך לפעול בצורה מאוזנת ושקולה, וכדבריו, "הכל צריך מידה בכל דרכיו של אדם".

באותו כיוון אפשר גם לומר שחז"ל פוסלים את מידת הכעס, את הכעסנות, אך אינם שוללים את רגש הכעס לחלוטין. חז"ל מכירים במחירים של מידת הכעס – אובדן השליטה העצמית, הפגיעה ביחסים הבין אישיים, הפגיעה בשיקול הדעת – ולכן ממליצים לאדם להתרחק ממידה זו. מצד שני הם מכירים גם בנסיבות בהן כעסו של אדם מתעורר, אם בגלל מעשים לא ראויים בתוך ביתו ואם בגלל ריתחא דאורייתא.

גם המשנה באבות הולכת בכיוון זה:

רבי אליעזר אומר... ואל תהי נוח לכעוס. (משנה אבות ב, י)

רבי אליעזר מכיר בכך שאדם עלול לכעוס, הכעס עלול להתעורר במקרים מסוימים, אך ממליץ שזה לא יקרה בקלות ועל כל דבר, שהאדם לא יהיה נוח לכעוס.

 

 

ברצוני להעלות כיוון נוסף בנוסף לשלושת האפשרויות שהעלינו בשיעור הקודם.

# האפשרות הרביעית ליישב בין הגמרות השונות קרובה לאפשרות השנייה שהעלינו – השאלה כיצד פועל האדם כאשר הוא כועס – אך מעמיקה עוד בהבנת הכעס ומתמקדת בשאלה מה התפקיד שרגש זה ממלא אצל הכועס.

הכעס מתעורר בדרך כלל כתגובה – לתסכול, לפגיעה, לחוסר הלימה של המציאות עם עולם הערכים הפנימי ועוד. אולם בכעס יש גם גורם מדרבן ומעניק אנרגיה: אדם כועס כי אכפת לו, כי המעשה שנעשה נוגע בו, מפריע לו ומשפיע על הרגשתו. אם אינו כועס, יכול להיות שהוא אדיש למה שקרה, שהוא מנותק מרגשותיו או שהוא מפנה מבטו ממה שאירע. אדם שמתעורר בו כעס לנוכח דבר שמפריע לו, בדרך כלל יפעל יותר מאשר אדם שלא הושפע מהאירוע שהתרחש.

אך עדיין עולה השאלה איזה תפקיד ממלא הכעס שהתעורר: האם הכעס מפעיל באופן ישיר את האדם וגורם לכך שהוא מגיב באופן כמעט אוטומטי, או שהכעס מהווה תשתית והנעה לפעולה אך האדם בוחר לפעול בדרך מושכלת?

למשל, אב עלול לכעוס על ילדו שמשקר, ראש ישיבה הרואה את בית המדרש ריק באמצע הסדר, עובד שאינו מקבל את הקידום שציפה לו וכן הלאה. כאשר הכעס מוביל ישירות לתגובה, האב עלול להתפרץ ולצעוק, ראש הישיבה להשעות תלמידים והעובד לגרום נזק ולקלקל את שמו הטוב. במקרה כזה הכעס הוא הגורם הישיר לפעולה והתוצאה הסופית עשויה להיות עגומה.

אולם אם קיימת היכולת הפנימית לעצור ולחשוב, האדם יכול לפעול מתוך שיקול דעת כשהכעס הוא הגורם המדרבן. האב יחשוב מה הפעולה החינוכית הראויה, ראש הישיבה יעביר שיחה נלהבת והעובד אולי יחליט לפרוש ולהקים עסק משלו. במקרים אלו הפעולה בסופו של דבר תנבע מהרצון בשינוי, אבל הכעס שהתעורר בשל מה שקרה מלכתחילה נותן דלק וממריץ לפעולה. או אז סביר שתהיה הצלחה לפעולה, שכן היא מגיעה מתוך מחשבה והיא טעונה במוטיבציה שמוזנת על ידי הכעס.

הגמרא בתענית דיברה על תלמיד חכם שהתורה היא זו שמרתיחה אותו; הוא חש את הלהט ואת העוצמה של הדברים שרוצה להדגיש. מתי הוא הופך להיות קשה כברזל? כאשר הוא עומד מול כוח שמתנגד לו. אז ה'ריתחא דאורייתא' שמתעוררת היא הדלק שמאפשר לו לעמוד על דעתו ולהקפיד על מה שראוי בעיניו להקפדה. ההחלטיות שלו אינה תגובה כועסת ובלתי נשלטת אלא עמדה המשקפת תקיפות. ייתכן שכך הבינה גם הגמרא שסיפרה על מעשי האמוראים שכעסו. האמוראים שהוזכרו שם ראו בביתם מעשה שהיה צריך להעיר עליו ולתקן. לאור הבחירה שלהם בתגובה חריפה ובולטת, מדובר היה ככל הנראה במעשה חמור. אפשר שתגובתם הרגשית הראשונית הייתה כעס, אך הם לא פעלו מכוחו אלא בחרו מעשה שיביע בבירור את חוסר הנחת שלהם ויבהיר שבעיניהם נעשה מעשה שצריך לקבול עליו.

לעומת זאת, חז"ל במדרש שהבאנו מבינים שכאשר משה קצף קרה משהו אחר – משה הגיב בכעס. הוא ראה את תוצאות הקרב מול מדין וקצף על פקודי החיל, ראה את השעיר שלא נשרף וקצף על בני אהרן, ראה את המן שנותר בניגוד לציוויו וקצף על בני ישראל. משום כך נתעלמה ממנו הלכה.

כאמור, אליבא דהרמב"ם, גם במצבים מכעיסים בהם יש צורך לפעול, במצב האידיאלי הכעס אינו מתעורר. לכל היותר האב רק מראה עצמו כאילו הוא כועס, "מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס". לעומת הרמב"ם, ראינו קודם שהארחות צדיקים מבין שלא תמיד הכעס נמנע, אך עם זאת הוא ממליץ על ריסון, שתיקה ושיקול דעת. הארחות צדיקים מוסיף וכותב כך:

וכשכועס על הרשעים, ישקול כעסו... הכל צריך מידה בכל דרכיו של אדם, ויראה איך עשה המצוות בין בכעסו בין בשחקו... אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. (ארחות צדיקים, שער הכעס)

ודוק, בנסיבות הראויות האדם "ישקול כעסו", ובהמשך "מי שכעסו בו במחשבה תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות". באופן טבעי הכעס הוא רגש רחוק מאוד משיקול דעת, אך כאשר אינו המניע הישיר לפעולה, האדם יכול לברור בשׂוּם שכל את מקורותיו וסיבותיו, ובצורה שקולה יכול להיעזר במה שחש להשגת מטרה חינוכית.

 

 

נחזור לאדר"נ ולמדרש בויקרא רבה שהבאנו; בשניהם ראינו שכאשר משה כעס הוא שכח הלכה.[2] בדרך כלל כאשר מדברים על הכעס והשלכותיו, מתרכזים בסערה הרגשית המתחוללת אצל הכועס ועל האופן ההתנהגותי בו הוא מבטא את כעסו – אדם השובר כלים בחמתו, אדם ש"כל מיני גהינום שולטים בו", זה שעלול לקלקל את יחסיו בעת רוגזו או להתחרט אחר כך על מה שאמר. אדם ניכר בכעסו – באופן דיבורו, במעשיו, בשאלה אם הוא שולט בעצמו או מאבד שליטה. אולם הכעס הוא רגש מורכב מאוד שהשפעותיו גם פיסיולוגיות וגם קוגניטיביות. הכעס משפיע על אופן החשיבה, על היכולת להתרכז ולחשוב בצורה צלולה, על צורת קבלת ההחלטות, על הזיכרון והזמינות של ניסיון העבר ועוד.

באדר"נ ובמדרש מדגישים חז"ל תוצאה אחת של כעס – הכעס גורם לשכחה – אך כל אחד מהמקורות נוקט לשון שונה: "שכח את דבריו" (באדר"נ), "נתעלמה ממנו הלכה" (מדרש רבה על ויקרא). במדרש מקביל המופיע בילקוט שמעוני (רמז תשפו) ישנו ניסוח נוסף – "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות". אלו הם ביטויים קרובים להשפעה של הכעס על המערכת החושבת-קוגניטיבית, תוצאה של הכעס שמדברים עליה יחסית מעט.

גם הגמרא עוסקת בפן הזה:

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה. דכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל" וגו', וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" וגו', מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע. דכתיב "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" וגו', וכתיב "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" וגו'. (פסחים סו ע"ב)

בנוסף למה שכבר הזכרנו קודם אצל משה, הגמרא מביאה מקרה בו הסתלקה מאלישע הנבואה. במלכים ב מסופר שיהורם מלך ישראל ביקש מיהושפט מלך יהודה להצטרף אליו למלחמה נגד מואב. בהתכוננם לקרב, נתקלו המלכים בקושי ונקלעו לצמא. הם פנו לאלישע הנביא וביקשו ממנו לדרוש את ה'. אלישע מסתייג מבקשתם, פונה ליהורם ואומר לו:

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ (מלכים ב ג, יג)

כפי שאומרת הגמרא שראינו קודם, אלישע אינו רוצה לעזור ליהורם. הוא כלל אינו רוצה לעמוד במחיצתו ("אם אביט אליך ואם אראך"), אך הוא מוכן לעשות זאת רק משום שיהורם בא אליו עם יהושפט מלך יהודה ("לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא"). חז"ל מבינים שכעסו של אלישע על יהורם הביא לכך שנבואתו הסתלקה ממנו; כדי להשיבה היה צריך להיעזר במנגן, ורק אז "ותהי עליו יד ה'". ללא עזרה זו, לא היה יכול לשוב ולהתנבא.

השכחה, הנטייה לטעות, 'הסתלקות החכמה' הן כולן השלכות של הכעס על המערכת הקוגניטיבית. ההשפעה ההדדית של החשיבה והרגש אינה ייחודית לכעס. במורכבות הנפש האנושית יש קשר עמוק, מסועף ורב צדדי בין הרגשות לבין החשיבה. כיוון שבלימוד תורה עסקינן, נדגים זאת מתוך העולם של עבודת ה':

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר "ואהבת את ה' א-להיך" ונאמר "את ה' א-להיך תירא". והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לא-להים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך" וגו' "מה אנוש כי תזכרנו" וגו'. (רמב"ם הלכות יסודי התורה ב, א-ב)

נשים לב למהלך שמתאר הרמב"ם. כיצד אדם מגיע לאהבת ה' וליראתו? על ידי שמתבונן ורואה מעשיו וברואיו הנפלאים "ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ", אזי "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר". מתוך לימוד והתבוננות מתעורר רגש האהבה. לצד זאת, "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד", כלומר הלמידה מובילה לאהבה ויראה – העשייה השכלית משפיעה על הרגש. מנגד, כשאדם אוהב את ה' הוא רוצה ללמוד ולהכיר עוד "ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" – הרגש מוליד את הסקרנות והרצון ללמוד ולדעת את ה'.

הרגשות שלנו מסיטים את הקשב ושימת הלב שלנו, גורמים לנו לחשוב על דברים מסוימים, מעלים זיכרונות, משפיעים על האופן בו אנחנו מקבלים החלטות ומשנים את הפרשנות שלנו לאירועים. מצד שני, הדרך בה אנחנו מבינים את המציאות משפיעה מאוד על מה שאנחנו מרגישים.

למרות ההשפעות ההדדיות המורכבות, מעט מאוד רגשות דומים בעוצמתם ובהשפעתם לכעס. בדרך כלל הבעה רגשית היא מתונה ופנימית יותר, וההשפעה על החשיבה כמוסה ומינורית יותר. לעומת זאת, הכעס לא רק מוחצן יותר, אלא גם משפיע מהר מאוד ובאופן דרמטי על החשיבה. את הנקודה הזו מדגישים המקורות שראינו. כשמשה כעס הוא שכח את דבריו, התעלמה ממנו הלכה והוא בא לכלל טעות. כשאדם כועס "חכמתו מסתלקת ממנו". לאף רגש אחר אין השפעה כל כך מיידית ומשמעותית.

את ההשפעה של הכעס על החשיבה מסביר המהר"ל:

כי הנוח הוא הסדר שאדם מסודר אל השווי, ואם כועס החכמה שלו מסתלקת, ואם נביא הוא הנבואה מסתלקת, כאשר יוצא האדם מן הסדר והוא שינוי, לכך אם יש לו חכמה ויש לו נבואה כאשר מקבל השינוי הוא יוצא ממה שראוי לו. (מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הכעס ב)

על פי דברי המהר"ל המערכת הנפשית בנויה על איזון וסדר. כאשר נשמר הסדר, האדם יכול לחשוב בצורה הגיונית ולפעול בשיקול דעת. שלל הרגשות יוצרים אמנם תנועה פנימית אך רוב הרגשות אינם מפרים את הסדר. לעומתם, הכעס מיוחד בכך שהוא יוצר טלטלה שמפירה את האיזון; בעקבות הכעס "יוצא האדם מן הסדר". מתוך כך ההמלצה באדר"נ היא "מלמד שיהא האדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו". חז"ל ממליצים כאן לאדם לחכות, לאפשר לעצמו להתבונן, לחשוב, ולא לפעול מיידית מתוך הקפדה וכעס.

בסיום הדיון בנושא זה מוסיף בן עזאי תוספת קצרה:

בן עזאי אומר: הוי זהיר בדבריך מבטלה. (נו"א א, ד)

הדברים מעט סתומים והמפרשים התחבטו בפירושם. ייתכן שבן עזאי ממליץ לבחון כיצד אדם יכול לנסח דברים כך שיהיה להם תוקף, שישאירו רושם ולא ייעלמו באבק ויתבטלו. ייתכן גם שהדברים קשורים לכל דברינו כאן בנושא הכעס (כך מבין גם ה'בניין יהושע'). כאשר אדם מדבר מתוך כעס וכאשר הכעס מפעיל אותו, אזי לאחר שכעסו חולף הוא נוטה להתחרט ודבריו מאבדים מתוקפם כיוון שקשה מאוד להתייחס למה שאמר בצורה עניינית. אולם כאשר אדם שוקל את דבריו, גם אם הסיבה המקורית לכך הייתה כעסו שהתעורר, כאשר הוא מדבר בצורה מחושבת, דבריו יישמעו.

בנוסח ב הניסוח מעט שונה, אבל גם הוא מלמד מסר דומה וחשוב:

בן עזאי אומר: אם עמדת על דבריך בטלתם. (נו"ב א)

עמידה על הדברים תוך התעקשות ולא תוך הסבר ודיון פתוח וקשוב, עלולה להוביל דווקא לביטול הדעה המובעת כיוון שנאמרה בצורה נוקשה ולא פתוחה למחשבה.