33 יום ה-17 באוגוסט 1949: קבורתו של הרצל בירושלים

  • הרב אביעד תבורי
 

בנימין זאב הרצל

תיאודור בנימין זאב הרצל נפטר בשנת 1904 (כ' בתמוז תרס"ד) בגיל 44 בלבד. במהלך חייו הקצרים הפך הרצל למנהיג החשוב ביותר של התנועה הציונית – התנועה שסללה את הדרך להקמת מדינת ישראל.
הרצל נולד בבודפשט למשפחה מתבוללת שניתקה קשר עם היהדות. עם זאת, הרצל הסתקרן מעתידו של העם היהודי. בתחילה, הוא ראה במעשה ההתבוללות פתרון לאנטישמיות בה הוא נתקל, אך עד מהרה הגיע למסקנה שהקמת מדינה יהודית הכרחית להישרדות העם היהודי.
בעבודתו כעיתונאי כתב הרצל מאמרים, מחזות וספר שדן בחזונו הציוני של מדינה יהודית בארץ ישראל. אחד ההישגים הגדולים ביותר שלו היה יצירת קשר עם ראשי מדינות, ביניהם: סולטאן האימפריה העות'מאנית וקיסר גרמניה וילהלם השני. בשנת 1897 הוא חנך את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ.
בכתביו ביקש הרצל להיקבר במדינת היהודים עליה חלם. משאלתו התגשמה באוגוסט 1949 בטקס רשמי שערכה ממשלת ישראל על פסגה חשופה באזור שכונת 'בית וגן' בירושלים, בירת המדינה היהודית החדשה. הר הרצל הפך לבית העלמין הרשמי של מנהיגי מדינת ישראל, כמו גם לבית העלמין הצבאי הראשי של צה"ל.
 

האורתודוכסיה והיהדות החילונית

לעולם הדתי יחס מורכב כלפי התנועה הציונית ומנהיגיה החילונים. היות והרצל ייצג את הציונות המודרנית, חלק ניכר מהביקורות הופנו כלפיו. בשיעור היום נבחן את הגישות השונות של היהדות האורתודוכסית כלפי יהודים חילונים בכלל, ושל מנהיגי התנועה הציונית בפרט. זאת, דרך התבוננות בהספדים ובתגובות השונות שנאמרו ונכתבו לאחר מותו של הרצל.[1]
השאלה בדבר דעת התורה ביחס ליהודים חילונים, נשאלה עוד קודם לימי התנועה הציונית.[2] הגישה ההלכתית הבסיסית כלפי יהודים חילונים קשוחה מאוד וקפדנית – אין הרבה מקום להבנה או סובלנות.[3] הרב יהודה עמיטל מסביר כי קיים בנושא זה פער בין "התורה שבעל-פה" ל"תורה שבכתב".[4] בעוד שהתורה שבכתב מדברת בשפה של מידת הדין, תכונת הצדק הקפדנית, התורה שבעל פה מדברת בשפה של מידת הרחמים. חלוקה זו עשויה להסביר את הפער בין הנאמר בתורה שבכתב, לבין התייחסותנו בפועל ליהודים חילונים.
מאז המאה ה-19 החלו לטעון רבנים אחדים שהגישה האורתודוכסית כלפי יהודים חילונים חייבת להשתנות בשל הנסיבות הייחודיות של אותם זמנים. הרב יעקב אטלינגר (גרמניה, 1798-1871) מסביר שבעבר יהודים שלא שמרו על ההלכה פש וט עזבו את האומה היהודית לגמרי. בניגוד לכך, הוא טען כי בתקופה הנוכחית יהודים חילונים עדיין נותרים קשורים בדרכים שונות למסורת וליהדות.[5]
חלקם, כמו הרב אברהם ישעיה קרליץ (חזון איש, 1878-1953), טענו כי יש לנקוט ביחס רגיש וסובלני יותר כלפי יהודים חילונים.[6] הוא עיצב את גישתו על בסיס המושג ההלכתי הידוע "תינוק שנשבה". רעיון זה מוזכר על ידי הרמב"ם:
בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם]
כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. (הלכות ממרים פ"ג ה"ג)
לפיכך, החזון איש מורה לתלמידיו:
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמשת בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. והכופרין אז הם בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות מיוחדות והפקרות, ואז היה בעיור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם.
אבל בזמן ההעלם שנכרתה שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
 

התנועה הציונית והעולם הדתי

מעתה, ננסה להתייחס לשאלה זו מזווית מעט אחרת. התמקדותנו תהיה כלפי התנועה הציונית בדורנו. האידיאולוגיה הציונית יצרה דילמה עבור רבים מהעולם האורתודוכסי. מצד אחד, שורשי האידיאולוגיה הזו הם מהתורה ומהמסורת היהודית. מאידך, רבים ממנהיגיה מתרחקים מהתורה ומערכיה.
הגישות השונות של היהדות האורתודוכסית כלפי הרצל והתנועה הציונית באות לידי ביטוי בעמדות הנוכחיות כלפי מדינת ישראל, וליתר דיוק: כלפי יהודים חילונים בישראל.
 

הרב אלחנן וסרמן

הרב אלחנן וסרמן (1874–1941), הנחשב לאחד מגדולי מנהיגי התורה במאה ה-20, התנגד באופן נחרץ לתנועה הציונית. הרב וסרמן התנגד לאלה שבחרו להגר לישראל או אפילו לארצות הברית. הוא נימק את התנגדותו בסכנות הרוחניות שהוא מזהה בשתי המדינות.
בחוברת שהוקדשה להתבוננותו בתקופה הקשה של השואה, הוא טוען כי אנו מצווים בתקופה של 'עקבתא דמשיחא'. הוא דוחה את כל האידיאולוגיות המודרניות כמו סוציאליזם וציונות, שבאותה תקופה סחפו את הקהילות היהודיות באירופה. לדעתו, על יהודים יראי שמים לשקוע לחלוטין בלימוד תורה; כל שאר הפילוסופיות והאידיאולוגיות הן צורות מודרניות של עבודה זרה. נראה שהוא מתייחס ישירות לתיאודור הרצל כאשר הוא כותב:
אבי הרעיון הלאומי המודרני בישראל [...] שחי לפני כ-60 שנה ונלחם כל ימיו במרירות רבה נגד התורה.
לאחר מכן הוא ממשיך ומסביר כי הציונות רואה עצמה כאלטרנטיבה לתורה:
כנראה סבור היה, שהתורה כבר שבקה חיים ויש לרשת אותה. לשם כך המציא תחליף לתורה בצורת הרעיון הלאומי.
הרב וסרמן מציין כי מקור ההשראה של הרצל לא היה התורה אלא האירועים ההיסטוריים של התקופות, ובמיוחד המהפכות הבלקניות:
בעצם, לא היתה זו המצאתו המקורית. בימים ההם, ימי המלחמה הבלקנית, הגו רעיונות לאומיים כל עמי הבלקן הקטנים, אשר בקשו לפרוק מעל צוארם את עול התורכים. היה עליו, איפוא, רק להעתיק נטיעה זו לקרקע יהודית.
עיקרה של שיטה זו: להיות יהודי, משמע להיות בעל הכרה לאומית ותו לא. ממשיכי דרכו השלימו את תורת רבם, באמרם, כי גם משומד יכול להחשב כיהודי לאומי נאמן.
ואזי הוא שואל:
מה דעת התורה על שיטה זו? ישנן הלבות ברורות בנושא זה: "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר". את הגר יש לפנק כפנק אב את בנו יחידו. האם תלוי מהו מוצאו של הגר? לא. אפילו אם הוא מבני בניו של המן. ולהיפך, בנו של הגדול שבישראל שהשתמד, הרי הוא בכלל "מורידין ולא מעלין"; גרוע הוא בעינינו מכלב, שאין מצות "מורידין" נוהגת בו. רואים אנו כי המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הינו חסר כל ערך.
ועל כן הוא מגיע למסקנה כי:
נמצא, כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה.[7]
התנגדות קיצונית זו לציונות באה לידי ביטוי גם על ידי רבנים גדולים אחרים במאה ה-20. התנגדות זו הניחה את היסוד לטענה כי אין שום חידוש חיובי ורלוונטי בציונות החילונית עבור הקהילה היהודית המסורתית. לפיכך, לדעת הרב וסרמן, יש לדחות את היהודים החילונים באופן מסורתי גם בימינו.

 

הציונות הדתית

עמדת הציונות הדתית כלפי הקהילה החילונית מתחלקת לשתי גישות עקרוניות. שתיהן, משקפות את הפרשנויות השונות של הציונות הדתית למודל הציונות.[8] האחת פרגמטית, והשנייה אידאלית יותר.
בתחילת המאה ה-20 היתה מקובלת הגישה המעשית שהאמינה כי הציונות היא הפתרון הטוב ביותר להצלת העם היהודי מהתבוללות ומאנטישמיות. הרב יצחק יעקב ריינס (1839-1915), מייסד התנועה הציונית-דתית 'תנועת המזרחי', דגל בגישה זו.
כעת נצטט מתוך הספד שכתב הרב אברהם אליהו קפלן (1890-1924) על תיאודור הרצל. הרב קפלן, שנפטר באופן טרגי בגיל צעיר מאוד, היה ראש ישיבה של בית המדרש לרבנים בברלין. בשנת 1919 נשא נאום בטלז (ליטא):
הוא לא למדנו תורת משה, הוא לא למדנו הלכה ואגדה, הוא לא למדנו חכמת ישראל ומוסר היהדות – כי את כל אלה לא הורו לו מעולם. הוא נתגדל בסביבה, אשר כל אלה לא נמצאו בה.
אך הוא למדנו לומר שתי מלים, בהזדמנויות כאלה אשר עד לו – לא העזנו ולא יכולנו לאמרן בהן: עברי אנכי! – אכן, בבית המדרש ליד העמוד יכולנו לומר זאת תמיד. – יכולנו אפילו לכתב ולקרא זאת בבל ספרינו ומאמרינו, בכל עתונינו וחוברותנו, יכולנו להכריז על עצמנו כעל עם בכל מקום שתרצו, רק לא במקום אחד, באותו מקום בו מיוצגים בית שאת כל אומות העולם – במדיניות העולמית! [...]
אף אחד עד להרצל, לא למדנו לצאת בגלוי אל המדיניות העולמית, אל אותה מדיניות עולמית המשמשת כמוח חושב לכל אומות העולם, מקום שמה באים כל מחות וכל רגשות העמים כלם, ומציגים שם לעין כל, בקול רם, גלויות וברורות, את דרישותיהם מן האנושיות בכללה, את שאיפותיהם ומטרותיהם, ועם זה את תכניותיהם, היאך יגיעו בשאיפותיהם אל מטרותיהם. לשם, אל בית הדין אשר לעמים, אל אותו בית משפט אשר לעולם כולו, הגיע לכלנו – הרצל, והביע שם בגלוי ותוך חרות, ללא כל קשי וללא כל מאמצים ארטיסטיים: "עברי אנכי".[9]
מחשבות ורעיונות דומים שהתמקדו בהשפעה הרבה שהייתה לחייו של הרצל על הלאום היהודי הועלו על ידי רבנים ומנהיגים דתיים אחרים. גישות אלה איפשרו לעולם הדתי להבחין בין הצד החילוני השלילי המתבטא במנהיגי התנועה החילונים, לבין הרעיון החיובי של התנועה הציונית, שלדעתם עשוי להביא ביטחון, שלום ושגשוג לעם היהודי.
 

הרב אברהם יצחק קוק

הרב קוק נשא הספד להרצל בירושלים. ההספד זכה לתשומת לב רבה ברחבי העולם היהודי בשל היותו מקורי ונועז. יש לציין כי התגובות לא היו דווקא חיוביות.[10]
בהספד דן הרב במאבק בין שבט יהודה לשבט יוסף. הוא מסביר כי כל אחד מהשבטים מסמל מאפיינים נפרדים של מנהיגות הדרושים להנהגת האומה:
על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות. שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו ובאהבתה של תורה ודרכיה. [...] ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבוא לתעודתה הרוממה לשאת בגאון עוז שם ד' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה: הכללי חלק יוסף, והפרטי חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כוחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, "אדמוני עם יפה עינים".
הנה מתנערים באומה כוחות לכל צד. וכמו שהכוחות המגבירות את הרוחניות, הם מכשירים למידת משיח בן דוד שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו – כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקניינים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת – כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי חומרי ויתר מכשירי החיים הכלליים, הם הכשרת משיח בן יוסף.
וכשהם משמשים בערבוביא, מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, שתי העקבות של תרין משיחין.
הוא מתייחס בעקיפין להרצל כמשיח בן יוסף, שכן אחריותו היא לשמור על קיומה הפיזי של האומה:
והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון.
גישה רדיקלית זו פרצה דרך חדשה ליחס ייחודי כלפי הצד החילוני של התנועה הציונית. הבנתו של הרב קוק הסבירה מדוע העריך את היהודים החלוצים בתקופתו למרות שהם לא קיימו תורה ומצוות. הוא האמין שכוונותיהם היו טובות ושהם חלק מתוכנית הגאולה להחזרת העם היהודי למולדתו.
למעשה, הרב קוק כותב שרבים מהמעשים והאידיאלים של היהודים החילונים הללו אינם סותרים את היהדות. יתרה מזאת, בהיבטים מסוימים אפשר לומר כי "מורדים" אלה הם "דתיים" יותר מאשר יהודים דתיים רבים:
הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ.[11]
*
למדנו היום גישות שונות בעולם הדתי כלפי האידיאולוגיה של הציונות המודרנית, שהציבה אתגר בפני העולם האורתודוכסי. גישות אלה מובילות בין היתר לעמדות השונות כלפי יהודים חילונים החיים כיום בישראל.
 
 

[1] בשנת 2018 פורסם אוסף הספדים של רבנים ברחבי העולם היהודי על הרצל בעברית. הספר נקרא 'לב האומה' (נערך על ידי משה נחמני) ומשמש הוכחה להערכה הרבה שזכה הרצל בידי הקהילה הדתית.
[2] ראו את מאמרו של הרב אוהד פיקסלר: https://www.etzion.org.il/כו-מעמדו-של-מי-שאינו-שומר-תורה-ומצוות ואת מאמריו של הרב חיים נבון (אנגלית):
חלק א':  https://www.etzion.org.il/en/status-chilonim-halakha-part-1; חלק ב': https://www.etzion.org.il/en/status-chilonim-halakha-part-2.
[3] ראו את פסקיו של הרמב"ם: הלכות עדות פי"א ה"י, הלכות רוצח פ"ד ה"י.
[4] לפרספקטיבה תורנית על מעמדם של היהודים החילונים כיום, ראו את מאמרו של הרב יהודה עמיטל: https://www.nishmat.net/Uploads/files/Beit-Midrash-Chevrati-Feb5.pdf.
[5] שו"ת בנין ציון סימן כג.
[6] חזון איש יו"ד הלכות שחיטה ב, טז.
[7] עקבתא דמשיחא, פסקאות לד-לה (עמ' 47). הספר השלם זמין באתר: http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/tsiyonut/ikveta.pdf .
[8] ראו על כך 'הרב ריינס והרב קוק - שתי גישות לציונות' של ד"ר מיכאל צבי נהוראי בתוך: יובל אורות, עמ' 209-220. 
[9] בעקבות היראה, מוסד הרב קוק, תשמ"ח, עמ' פה.
[11] אורות התחייה, פרק מג.