הגמרא מוצאת "צד שווה" לשורה של מקרים שחייבים להישבע בהם: כולם באים על ידי טענה וכפירה. הראשונים הבינו את ה"צד השווה" הזה באופנים שונים. הרמב"ן הבין שטענה וכפירה היא הרחבה של דין "מודה במקצת", וחובת השבועה מבוססת על החשד שהנתבע משקר. רש"י, לעומתו, סובר שטענה וכפירה הוא מושג כללי יותר, המחייב שבועה גם בעד אחד וגם במודה במקצת. ניתן להבין שלדעת רש"י השבועה נצרכת כאשר יש חשד שהנתבע משקר, כאשר טענת התובע חזקה יותר מהכחשת הנתבע, או בכל מקרה שהתובע טוען טענה כלשהי.

אדם שהודה במקצת הטענה ושילם אותו חובו מייד - פטור משבועה. האם דין זה חל רק על פקדון, או גם על הלוואות? הראשונים נחלקו בשאלה זו, וכן בשאלת "הילך" בשטר.

הגמרא בבבא מציעא (ה.) דנה במקרה, בו מספר כבשים הופקדו בידי רועה שלא בנוכחות עדים.